23 August 2015

His Respect Fills the World - כבודו מלא עולם

( עברית בהמשך )
"Here in the Rocky Mountains, building a holy community."

How do I begin to summarise the last two months?
You might say that it was just summer camp, but Ramah in the Rockies is so much more than just a summer camp. It is a journey of life. I doubt anyone at this camp came down from the mountain the same person they were when they ascended. Infusing Judaism, community, holiness, respect and appreciation for the outdoors with each other and with every aspect of life from the mundane meals to the divine shabbats, this camp captures Jewish life in an amazing way, living the values at every moment.

I started the summer with staff week, and from then on I was affected by the beauty of the camp; from the stunning scenery of the Rocky Mountains to Rabbi Eliav's vision of building a holy community where everyone knows, loves, appreciates and respects everyone. Between staff talks and bureaucracy, I saw the vision unfold from thinking about the source of our food to the many different ways to try to get staff and campers to connect to their Judaism. The breaking down of the boxes of society is my personal favourite aspect of this amazing place, letting people be free to have their own unique identities.

Over the summer, I had 4 groups of 9-10 chalutzim (as the campers are known), switching co-counselors twice. We would look after our chalutzim from wake-up in the morning, through prayers, meals and activities until we concluded the day by putting them to sleep, usually with a story and saying the Shema together. Apart from my own personal chalutzim I also worked on programming activities for the whole edah (age group) together with Jacob, and in the second half of the summer helped Alex out with archery, learning the skill myself.

Beside the busy life at the base camp, every other week the camp would go out on a variety of different trips, including backpacking, mountain biking, climbing, rafting, trail crew, farm and archery. I co-led 4 of these trips: twice trail crew and twice archery. During these trips, the greatest pleasure was seeing the chalutzim conquer their fears (such as rattlesnakes), use their creativity to improvise when we didn't get the right gear and to grow from individuals to a team.

Every weekend, on Friday night, we would welcome the shabbat with the whole camp dancing and singing outside. The amazing spirit at Kabbalat Shabbat, when the whole community unites together, is the highlight of shabbat at camp. It is such an incredible feeling which words cannot do justice to. Over the course of shabbat there were different options for prayers, with traditional, learning and singing opportunities always there. After prayers there were times for meals, learning, activities, sports, board games and of course rest. Every shabbat concluded with a beautiful camp-wide havdalah service welcoming in the new week, already excited for the next shabbat.

During every moment at camp I find there are opportunities to teach and learn from the chalutzim, from teaching them Hebrew words for food at meals to getting tips on my basketball game. As a whole I feel my chalutzim had a great summer where they learned and grew. I even got appreciation from them which touched my heart, such as one camper giving me his bed name-tag so I won't forget him and such as one camper writing a note of thanks, telling us what a great time he had because of us.

Despite all the beautiful aspects of camp, there were some aspects which were more difficult for me personally. At most times I loved the camp's and Rabbi Eliav's educational vision, but at some times the educational value of certain aspects confused or disappointed me, especially some issues of halacha and the interaction with it. As a Modern Ortodox Jew, I was often not in my comfort zone, especially during prayers. With all the inclusiveness the camp teaches and strives for, there were times where I felt I wasn't really welcome at camp as a Modern Orthodox Jew.
And despite all this I believe the camp does a lot of amazing good to the people who walk in and out of it.

Will I return next year? I'll tell the truth, I don't know. First of all is the simple logistic question of if it will fit in with my new uni schedule. I love the place, the people and especially the job of leading children through their Jewish summer experience. Is this experience for the children worth the departure from normative halacha at times and my own moments of personal discomfort during prayers? Would I be better off educating campers in an Orthodox movement? Are these moments of disregard of halacha, which seem to me negative education worth the maybe educational value on another front?
I still need to consider it, but consider it I most definitely will. And regardless, I hope to see many members of this holy community during the upcoming year and after it.



"כאן בהרי הרוקיס, בונים קהילה קדושה."

איך אני מתחיל לסכם את החודשיים האחרונים?
אפשר להגיד שזה היה רק מחנה קיץ, אבל רמה ברוקיס זה הרבה מעבר לרק מחנה קיץ. זה מסע לחיים. אני בספק שיש אדם במחנה הזה שירד מההר אותו אדם שהיה כשעלה. השילוב של יהדות, קהילה, קדושה, כבוד ואהבת הטבע ביחד ובמהלך כל חלק של היום והשבוע מהארוחות ועד השבת, גורם למחנה הזה להיות דוגמה לחיים יהודיים בצורה מדהימה, כאשר חיים את הערכים בכל רגע ורגע.

התחלתי את הקיץ עם שבוע צוות, ומאז הושפעתי מיופי המחנה; מהנוף המדהים של הרי הרוקיס לחזון של הרב אליאב של בניית קהילה קדושה בה כולם מכירים, אוהבים, מעריכים ומכבדים את כולם. בין שיחות צוות וביורוקרטיה, ראיתי את החזון מתגלגל מחשיבה על מקור האוכל שלנו ועד הדרכים המרובות וניסיונות לתת לצוות ולחניכים להתחבר ליהדות שלהם. היציאה מהקופסאות של החברה הוא החלק האהוב עליי אישית במקום הנפלא הזה, שמאפשר לאנשים לבטא את אישיותם הייחודית.

במהלך הקיץ היו לי 4 קבוצות של 9-10 חלוצים (כפי שהחניכים נקראים), והחלפתי מדריכים שותפים פעמיים. היינו מטפלים בחלוצים שלנו מהקימה בבוקר, דרך תפילות, ארוחות ופעילויות וסגרנו את היום עם פעולת הרגעה לפני השינה, בד"כ עם סיפור ואמירת "שמע על המיטה" ביחד. חוץ מהחלוצים האישיים שלי, עבדתי גם על תכנון פעולות לכל העדה ביחד עם ג'ייקוב, ובחצי השני של הקיץ עזרתי לאלכס עם חוג חץ וקשת, תוך כדי למידה עצמאית של הנושא.

חוץ מהחיים העמוסים במחנה, כל שבוע שני המחנה היה יוצא למגוון מסעות, כולל טיולי תרמילאים, אופני הרים, טיפוס, רפטינג, בניית שבילים, חווה וחץ וקשת. עזרתי בהובלה של 4 מהמסעות האלו: פעמיים בניית שבילים ופעמיים חץ וקשת. במהלך המסעות, התענוג הגדול ביותר היה לראות את החלוצים מתגברים על פחדם (כגון מנחשים), משתמשים ביצירתיות שלהם בכדי לאלתר כשהם לקחו את הציוד הלא נכון וגדלים מיחידים לקבוצה.

בכל סופשבוע, בשישי בערב, היינו מקבלים את פני השבת כאשר כל המחנה רקד ושר בחוץ. הרוח המדהימה בזמן קבלת שבת, כאשר כל הקהילה מתאחדת יחד, היה השיא של השבת במחנה. זו כזאת הרגשה מדהימה שהיא מעבר לתיאור במילים. במהלך השבת היו אפשרויות שונות של תפילה, שמסורתית, לימודית ושירה היוו את הבסיס. אחרי התפילות היה זמן לארוחות, לימוד, פעילויות, ספורט, משחקי לוח וכמובן מנוחה. כל שבת הסתיימה בטקס הבדלה של כלל המחנה והכניס את השבוע החדש, בציפייה כבר לשבת הבאה.

בכל רגע במחנה יש אפשרויות ללמד וללמוד מהחלוצים, מללמד אותם תרגומים לעברית של המזון בארוחות לקבלת טיפים על משחק הכדורסל שלי. בגדול הרגשתי שלחלוצים שלי היה קיץ מהנה בו הם למדו וגדלו. קיבלתי גם הוקרה מהם שנגע לי בלב, כמו חלוץ אחד שנתן לי את התג שם על המיטה שלו כדי שלא אשכח אותו וכמו חלוץ אחד שכתב מכתב תודה, בו סיפר לנו שהיה לו זמן מדהים בגללנו.

למרות כל הצדדים היפים של המחנה, היו גם צדדים שהיו קשים לי באופן אישי. רוב הזמן אהבתי את החזון החינוכי של המחנה ושל הרב אליאב, אבל היו זמנים שהערך החינוכי שהועבר בלבל או אכזב אותי, בעיקר בענייני הלכה והיחס אליה. כאורתודוקס מודרני, פעמים רבות, הייתי מחוץ לאזור הנוחות שלי, במיוחד בזמן תפילות. עם כל ההכללה שהמחנה מלמד ושואף אליו, היו זמנים בהם הרגשתי שאני לא לגמרי הרגשתי שיש מקום לאורתודוקס מודרני במחנה.
ולמרות זאת אני מאמין שהמחנה עושה טוב לאנשים שנכנסים ויוצאים משעריו.

האם אחזור בשנה הבאה? אני אגיד את האמת, אני לא יודע. קודם כל יש את השאלה הלוגיסטית הפשוטה של האם זה יעבוד ביחד עם הלו"ז החדש שלי באוניברסיטה. אני אוהב את המקום, את האנשים ובמיוחד את העבודה של להוביל ילדים בזמן חויית הקיץ היהודית שלהם. האם החוויה הזאת לילדים שווה את הפרישה לעתים מדרך הלכה נורמטיבית ורגעי האי הנוחות האישיים בזמן תפילות? האם עדיף לי לחנך חניכים בתנועה אורתודוקסית? האם הרגעים האלו של התעלמות מהלכה, שלדעתי מהווים חינוך שלילי שווים את אולי ערך חינוכי מכיוון אחר?
אני עוד צריך לשקול את העניין, אבל אני בהחלט אשקול. ובכל מקרה, אני מקווה לראות חברים מהקהילה הקדושה הזאת במהלך השנה הקרובה ואחריה.

18 June 2015

A Mile High - בגובה מיל

( עברית במשך )
"Every day, the sun comes out and the sky's always blue."

The past few days I've been in Denver, adjusting to the elevation.

My time here started with intensity, with my cousin picking me up from the airport with her twin 6-year-olds and we drove almost directly to a movie in the park. There we had a bite of pizza and veggie burger and watched "Night at the Museum".

The next day I went with my cousins on a tour of the Hammond's candy factory, learning all about the candy creation process and getting free samples at the end. With sticky hands we drove to the Denver Museum of Nature & Science and there we saw dinosaurs and mythical creatures.

On Friday morning my cousin dropped me off downtown and I caught up over brunch with my friend Dale. I then wandered a bit around 16th Street Mall and saw the Colorado State Capitol. I visited the Money Museum which is a quaint free museum, which featured money from around the world (including Australia and Israel), let you customise your own banknote and gave out free souvenirs of shredded money.

After a calm weekend my cousin's mother took me to Red Rocks which is a beautiful and unique park which contains an amphitheatre which has hosted many famous bands and singers, including The Beatles and Seal.

Now I have arrived at Camp Ramah in the Rockies and we've started staff week. And in one week the campers are arriving. Here's to an awesome couple of months!



"כל יום השמש מאירה, והשמים תמיד כחולים."

בימים האחרונים הייתי בדנבר והתחלתי להתאקלם לחיים בגובה.

מהרגע שנחתי היה עמוס בחוויות, כשבת דודה שלי אספה אותי מנמל התעופה עם התאומים בני ה-6 שלה ונסענו כמעט ישירות לראות סרט בפארק. שם אכלנו פיצה והמבוגרים צמחוניים וראינו את "לילה במוזיאון".

למחרת ביקרתי עם בני דודים שלי במפעל הסוכריות "המונדס", למדנו על תהליך הכנת הסוכריות ובסוף קיבלנו דוגמאות לטעימה. עם ידיים דביקות נסענו למוזיאון המדע והטבע בדנבר וראינו דינוזאורים ויצורים מיתולוגיים.

בשישי בבוקר בת דודה שלי הקפיצה אותי למרכז העיר ונפגשתי עם חבר שלי דייל. אחרי זה הסתובבתי קצת בקניון הרחוב ה-16 וראיתי את בניין הבירה של קולורדו. ביקרתי במוזיאון הכסף שהוא מוזיאון קטן וחינמי שהציג כסף מכל העולם (כולל אוסטרליה וישראל), איפשר לעצב שטר בעיצוב אישי וחילק בסוף שקיות למזכרת של כסף גרוס.

אחרי שבת רגועה אמא של בת דודתי לקחה אותי לרד רוקס שהוא פארק יפה וייחודי הכולל גם אמפיתיאטרון שאירח אמנים ולהקות מפורסמות, כמו סיל והביטלס.

עכשיו הגעתי אל מחנה רמה בהרי הרוקיז והתחלנו את שבוע צוות. ובעוד שבוע מגיעים החניכים. אז שיהיה אחלה של חודשיים!

10 June 2015

Home of an Anthem - בית ההמנון

( עברית בהמשך )
"O, say does that star-spangled banner yet wave,
O'er the land of the free and the home of the brave?"

After a lovely shabbat with my cousins in Pikesville I've been spending the last few days exploring Baltimore.

I started off walking around the Inner Harbour and Federal Hill Park. There I had a good view of the city skyline and the area. The park was also interesting because it has an old American flag flying over it, with 15 stars and stripes. After the walking around a bit, I hopped onto the free circulator bus, to see the Washington Monument (yes, there's one in DC and one in Baltimore). Near the monument there is also a nice park which had a statue of George Peabody, which reminded me of the book "Knight's Castle", which is set in Baltimore. From there I went to meet my cousin Brina and her mum Robbie for lunch (def the highlight of the day). After lunch I took the bus again, this time to Fort McHenry, where the lyrics of the Star Spangled Banner were written. As it cost $7 to enter the fort itself I only walked around the outer grounds, but that felt enough for me.

The following day I went to the Sports Legends Museum in the morning. I was expecting it to feature national legends, such as Michael Jordan, but it was much more local, with the most well known person being Babe Ruth, who was from Baltimore originally. Afterwards I went to the Baltimore Tattoo Museum, which was small, but had interesting and humourous stories about the history of tats and tat artists. I then spent the rest of the arvo walking around Fell's Point and by the water.

I am now once more picking up my belongings and travelling, this time to Denver. It is getting harder to leave every time. I keep on wishing I had more time in every place, but unfortunately my time on this trip is tight. At least once I get to camp, I will be in the same place for two months.
Alright, onwards to beautiful (so I've been told multiple times) Colorado!



"הו, אמור, האם אותו הנס זרוע הכוכבים עודנו מתנוסס,
מעל ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים?"

אחרי שבת מקסימה עם בני דודים שלי בפייקסביל ביליתי את הימים האחרונים בלתייר בבולטימור.

בהתחלה הסתובב באזור הנמל הפנימי ופארק פדרל היל. הייתה שם תצפית יפה על העיר והאזור. הפארק היה מעניין כי מעליו התנוסס דגל אמריקאי ישן עם 15 פסים וכוכבים. אחרי שהסתובבתי מספיק עליתי על האוטובוס החינמי של העיר ליסוע לאנדרטת וושינגטון (כן, יש אחת בוושינגטון וגם אחת בבולטימור). משם הלכתי לפגוש את הבת דודה שלי ברינה ואמה רובי לארוחת צהריים. אחרי האוכל עליתי שוב על האוטובוס, הפעם למבצר מקהנרי, שם נכתבו המילים להמנון הלאומי של ארה"ב. כפי שעלה 7 דולר להיכנס למבצר עצמו, החלטתי רק להסתובב באזור מחוץ למבצר, אבל זה הספיק לי.

ביום שאחרי הלכתי למוזיאון לאגדות ספורט. ציפיתי מהמוזיאון לכלול אנשים מפורסמים בכל אמריקה, כמו מייקל ג'ורדן, אבל היו אגדות מקומיות, כשהבן אדם הכי מפורסם היה בייב רות', שנולד בבולטימור. אחרי זה הלכתי למוזיאון בולטימור לקעקועים, שהוא קטן, אבל היו בו סיפורים מעניינים ומשעשעים על היסטוריית הקעקוע והמקעקעים. את שאר הצהריים ביליתי תוך כדי הסתובבות באזור פלס פוינט ולאורך הנמל.

 עכשיו אני שוב אוסף את חפציי ונוסע, הפעם לדנבר. זה כבר נהיה קשה לעזוב. כל מקום אני מצטער שאין לי יותר זמן באותו מקום, אבל לצערי הזמן שלי בטיול הזה מוגבל ומתוקצב. לפחות במחנה אני אשאר באותו מקום במשך חודשים.
אז יאללה, אל קולורדו היפה (כך אמרו לי פעמים רבות)!

07 June 2015

A Walk Through America's History - טיול בהיסטוריית אמריקה

( עברית בהמשך )
"The heritage of the past is the seed that brings forth the harvest of the future."

I have spent the last week in Maryland with cousins and at a friend's, but mostly toured around Washington D.C. The place is full of memorials and museums, and they are nearly all free.

On Monday I went with my cousins and we started out by the Lincoln Memorial. After seeing the statue and speeches of the famous man we walked along the Reflecting Pool towards the Washington Monument via the World War II Memorial. After that I had wanted to go see the White House, but due to incoming storm clouds we decided to visit a museum, going to the American History Museum. It was an interesting walk around there learning about the civil wars, the evolution of transport, and the life of the presidents and their families.

The next day I went to a friend in Gaithersburg who I haven't seen since 2003 when his family were in Israel for a year. We took the Metro into Washington and got as close as we could to the White House, which is not very as the security situation in the US is insane since 9/11. We continued on walking to the Jefferson Memorial, which is organised in a similar manner to the Lincoln Memorial. Following that we went to the Air and Space Museum, which detailed the history of space exploration and also included interactive activities which interest children too.

On the second day with my friend we planned to go to a baseball game (I have been told time and again by Americans that it is not a match), praying that it wouldn't get rained out. As it was an evening game we allowed ourselves a late start and visited the National Archives. There we saw the original copies of the Bill of Rights, the Constitution and the Declaration of Independence, as well as other historical documents, such as the story of Rosa Parks and the detailing of the tragedy of the Titanic. After that we went to the Natural History Museum, touring through the evolution of animals from dinosaurs to modern man, including mammals, ocean life, insects and bones.

After grabbing a bite to eat we went to the ballpark, where I was treated to another of America's insane security protocols, when I wasn't allowed to bring my small bottle of water in with me. So saying goodbye to the bottle which accompanied me for a week, we entered Nationals Park and got pictures with the presidential mascots. The game itself was a new experience, though personally I found baseball quite static and not too exciting as a sport, and it is indeed named the National Pastime.

The day after the ball game we went for a hike in the Great Falls National Park. We started out at the overlook viewing the Great Falls and then hiked along the canal. On the way we saw many people walking, jogging or biking as well as a few animals, including a deer, a turtle and a miniature frog.

The next day, back with my cousins we went to Theodore Roosevelt Island before going to my cousins in Pikesville for shabbat.



"מורשת העבר היא הזרע המניב את יבול העתיד."

התארחתי בשבוע האחרון במרילנד אצל בני דודים וחבר, אבל בעיקר תיירתי בוושינגטון. המקום מלא באתרי זיכרון ומוזיאונים, וכמעט כולם ללא עלות.

ביום שני נסעתי עם בני דודים שלי והתחלנו באנדרטת לינקולן. אחרי שראינו את הפסל והנאומים של האיש המפורסם הלכנו לאורך הבריכה אל עבר אנדרטת וושינגטון דרך אתר הזיכרון למלחמת העולם השנייה. אחרי זה רציתי ללכת לבית הלבן, אבל בגלל ענני הסערה החלטנו לבקר במוזיאןן והגענו למוזיאון להיסטוריה אמריקאית. היה סיור מעניין ולמדתי על מלחמת האזרחים, התפתחות התחבורה, וחיי הנשיאים ומשפחותיהם.

ביום למחרת הלכתי לבקר חבר בגייטרסברג שלא ראיתי מאז 2003 כשהוא ומשפחתו היו בארץ לשנה. לקחנו את רכבת המטרו לוושינגטון והגענו הכי קרוב שאפשר לבית הלבן, שזה לא מאוד כפי שמצב הביטחון בארה"ב פסיכי מאז אסון התאומים. המשכנו ללכת אל אנדרטת ג'פרסון, המאורגן באופן דומה לאנדרטת לינקולן. אחרי זה ביקרנו במוזיאון האוויר והחלל, שכלל את ההיסטוריה של גילוי החלל וגם פעילויות אינטראקטיביות המתאימות לילדים.

ביום השני עם חבר שלי תיכננו ללכת למשחק בייסבול, מתפללים שהמשחק לא יתבטל בגלל גשם. כפי שזה היה משחק ערב הרשינו לעצמנו התחלה מאוחרת ליום וביקרנו בארכיון הלאומי. שם ראינו את הגרסאות המקוריות של מגילת הזכויות, החוקה והכרזת העצמאות, בנוסף למסמכים היסטוריים אחרים, כמו סיפורה של רוזה פארקס ותיעוד אסון הטיטאניק. אחרי זה הלכנו למוזיאון להיסטוריית הטבע, ותיירנו לאורך אבולוציית בעלי החיים, מהדינוזאורים עד האדם המודרני, כולל יונקים, חיי האוקיינוס, חרקים ועצמות.

אחרי שאכלנו הלכנו לאצטדיון, שם קיבלתי הדגמה נוסף של מצב הביטחון הפסיכי של ארה"ב כשלא נתנו לי להכניס את בקבוק המים הקטן שלי לאצטדיון. אז בלי הבקבוק שלי נכנסנו לפארק הנשינולס והצטלמנו עם הקמע. המשחק עצמו הייתה חוויה חדשה, אבל באופן אישי הרגשתי שבייסבול זה משחק קצת מת ולא כזה מרגש כספורט, ולא לשווא קוראים לזה הבילוי הלאומי.

ביום אחרי המשחק הלכנו לטייל בפארק גרייט פולס. התחלנו בתצפית אל עבר המפלים ואז טיילנו לאורך התעלה. בדרך ראינו אנשים רבים הולכים, רצים או רוכבים על אופניים וגם כמה חיות, כמו צבי, צב, וצפרדע קטן.

ביום אחרי, חזרה עם בני דודים שלי, נסענו לאי של טדי רוזבלט לפני שנסעתי לבני דודים בפייקסביל לשבת.

31 May 2015

Until we meet again - עד שניפגש שוב

(עברית בהמשך)
"Give 'em an act with lots of flash in it, and the reaction will be passionate."

After a lovely weekend in West Hartford with Adam, Alison and the adorable Adina I returned to the New York area for a few days.

To cap off my stay in West Hartford, Adam and I went on a short hike up Talcott Mountain and had great views of the Connecticut Valley on the way up before seeing the Heublein Tower at the top. After a longer than expected bus ride back to New York, I took the subway to Queens to watch the New York Magpies train. They are an affiliate club of Collingwood who play in the USAFL. The players invited me to join their training and I got to kick a footy around once more.

On Wednesday I travelled to the Bronx to take advantage of the special price on Wednesdays (free!). I visited the Bronx Zoo, which is quite massive and I very much enjoyed walking around it, with my highlights being the polar bear and the little penguins (who are Aussies like me). From the zoo I continued to the Botanical Garden, which was in full bloom and was stunning in its beauty. After this hot day, on the 10 minute walk from the bus stop to my cousin's house I was lucky enough to be caught in the thunderstorms and arrived drenched.

The next day in my runners (since my hiking boots were not completely dry yet) I set out once again to New York City. There I met up with Talya and after grabbing a bite at a bagel place we went to tour the Metropolitan Museum (called the Met by the majority of people). We saw there art from all areas, including the Temple of Dendur, Van Gogh's flowers, African and Oceanian art (though the amount of Aussie aboriginal art was disappointingly low). After parting ways with Talya I went to Chinatown to try a bubble tea, as I promised Merav I'd do. Mostly Chinatown reminded me of Hong Kong, just with more English. From Chinatown I went to the Ambassador Theatre for the climax of my NYC adventure - watching a musical on Broadway. I chose to watch Chicago, which I had also seen on the plane. The show was amazing. Obviously with differences from the movie but done very well.

Now, after a shabbat in Passaic with more lovely cousins, I am travelling to Maryland to meet up with more cousins and a friend.
And all. That. Jazz!



"תנו להם מופע עם הרבה שלהבת, והתגובה תהיה נלהבת."

אחרי סופשבוע נפלא בווסט הארטפורד עם אדם, אליסון ועדינה המתוקונת חזרתי לאזור ניו יורק לכמה ימים.

לסיום הביקור שלי בווסט הארטפורד, אני ואדם יצאנו לטיול קצר בהר טלקוט וראינו נופים של עמק קונטיקט בדרך אל מגדל הובלין בפסגה. אחרי נסיעה ארוכה מהצפוי באוטובוס חזרה לניו יורק הגעתי לקווינז לצפות באימון של הניו יורק מגפייס, קבוצת אחות של קולינגווד. השחקנים הזמינו אותי להצטרף לאימון ויצא לי לבעוט בפוטבול שוב.

 ביום רביעי נסעתי לברונקס להנות שם מהמחיר המיוחד של יום רביעי (חינם!). ביקרתי בגן החיות, שדי עצום ומאוד נהנתי להסתובב בו, ובמיוחד לראות את דב הקוטב ואת הפינגווינים האוסטרלים. מגן החיות המשכתי לגן הבוטני שהיה בפריחה מלאה ומרהיב ביופיו. אחרי היום החם הזה, ב-10 דקות הליכה מתחנת האוטובוס לבית של בת דודה שלי נקלעתי לסערות והגעתי ספוג מים.

ביום שאחרי יצאתי בנעלי ריצה (כי נעלי ההרים שלי לא התייבשו לגמרי) אל ניו יורק. שם פגשתי את טליה ואחרי בייגל הלכנו לתייר במוזיאון המטרופוליטן. שם ראינו מגוון אומנות מאזורים שונים, כולל מקדש דנדור, פרחים שך ואן גוך ואמנות מאפריקה ואוקיינה (למרות שכמות האמנות האוסטרלית הייתה נמוכה). אחרי שאני וטליה הלכנו לדרכינו, נסעתי לצ'יינהטאון לנסות תה בועות כמו שהבטחתי למירב. צ'יינהטאון בעיקר הזכירה לי את הונג קונג, רק עם הרבה יותר אנגלית. מצ'יינהטאון נסעתי לתאטרון אמבסדור בשביל שיא החוויה שלי בניו יורק - הצגה בברודווי. אני הזמנתי כרטיסים לשיקגו, שראיתי גם במטוס בדרך. המופע היה מדהים. כמובן שהיו הבדלים מהסרט, אבל הבימוי והביצוע היו נפלאים.

עכשיו, אחרי שבת בפסאייק עם עוד בני דודים נהדרים, אני נוסע למרילנד לפגוש עוד בני דודים וחבר.
וכל. הג'אז!

22 May 2015

The Big Apple - התפוח הגדול

(עברית בהמשך)
"What is a big city? Any place with ten bums. Less than that it is a village."

Welcome to the big city. Here I am in New York, feeling small and insignificant in this country where everything is massive. Seriously, everything is supersized, the buildings, the food, the distance, just everything.

So after a four hour wait in Moscow on the way I landed 20 minutes earlier than expected at JFK airport, but that just meant the plane had to idle on the runway for 20 minutes. After getting through the airport with no hassle my cousin Beth picked me up and we arrived at the beautiful little town of Leonia in New Jersey. With all of the trees and the signs in English, it was almost like being back in Caulfield, except that here they drive on the right side of the road.

On my first full day in the US I went with Beth into the city, with my first goal to see the Statue of Liberty. As the tickets to Liberty Island were a bit pricey (and anyway it was impossible to climb up to her crown) we decided to take the Staten Island ferry and got good views of Lady L that way. After the ferry we walked to Ground Zero, the memorial site for the events of 9/11. It is a beautiful and haunting memorial for the two giant towers and many lives lost. On the way back we also stopped for a taste of Times Square, even getting our faces on a billboard, and had a look in Grand Central Station.

The next day I explored by myself, having a bit of a nature-emphasised day. I started the day by walking the 2.3 kms of the High Line in a southerly direction. Quite a beautiful park with the plants growing on the old train tracks, I was strongly reminded of the railway park back in Jerusalem. From the end of the park I took the subway uptown and walked to Central Park via the Chrysler Building and the Rockefeller Center. Central Park was amazing - a massive park in the middle of Manhattan. The place has a wide variety of places to rest, walk or bike around, and many people use it. I even ran into an Israeli family who it turned out are from my neighbourhood. Due to the sheer size of the park I only walked through the southern half, and will have to return to complete it.

The following day, Beth's kids joined us to tour the city. As we got off the subway at Fifth Avenue, we realised we were right next to the New York Public Library and decided to have a look inside. My two little reader cousins straight away found books while I explored the library. One of the highlights of the library is that they have the original collection of toys that A.A. Milne based the stories of Winnie-the-Pooh on. We then walked to the Empire State Building and ascended to the 86th floor. From there we had stunning panoramic views of New York's many buildings bordered by rivers. After descending we met another cousin, Rebecca and her gorgeous little ankle biter for dinner.

Now I'm on the way to West Hartford to spend shabbat and shavuot with friends there.

Shabbat Shalom & Hag Sameach!



"איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן הרי זה כפר."

ברוך הבא לעיר הגדולה. הנני כאן בניו יורק, מרגיש קטן וחסר חשיבות במדינה הזו בה הכל עצום. ברצינות, הכל פה מוגדל, הבניינים, האוכל, המרחקים, פשוט הכל.

אז אחרי ארבע שעות במוסקבה בדרך נחתי 20 דקות מוקדם מהצפוי בניו יורק, אבל זה רק אמר שהמטוס היה צריך לחכות 20 דקות על המסלול. אחרי שהצלחתי לצאת משדה התעופה בלי בעיות, בת דודה שלי בת' אספה אותי והגענו לעיירה הקטנה והיפה ליאוניה בניו ג'רזי. עם כל העצים והשלטים באנגלית, כמעט הרגשתי שאני שוב בקופילד, חוץ מזה שכאן הם נוהגים בצד ימין של הכביש.

ביום המלא הראשון שלי בארה"ב, נסעתי עם בת' לניו יורק, כאשר המטרה הראשונית הייתה לראות את פסל החירות. כפי שהכרטיסים לאי של הפסל היו קצת יקרים החלטנו לנסוע במעבורת לסטטן איילנד וראינו ככה את פסל החירות. אחרי המעבורת הלכנו אל אתר הזיכרון לאסון התאומים. המקום מדהים ביופיו ומעביר צמרמורת כשחושבים על שני מגדלי הענק והאנשים הרבים שנפלו באסון. בדרך חזרה עברנו גם בטיימס סקוור, ואפילו צילמו אותנו והקרינו את התמונה על לוח חוצות, והצצנו לתוך גרנד סנטרל סטיישן.

למחרת יצאתי להסתובב לבדי, ביום בדגש טבע. התחלתי את היום בהליכה של 2.3 ק"מ בפארק היי ליין בכיוון דרום. פארק יפהפה עם צמחים הגדלים על פסי הרכבת הישנים, הוא מאוד הזכיר לי את פארק המסילה בירושלים. מסוף הפארק עליתי ברכבת התחתית והלכתי אל סנטרל פארק דרך בניין קרייזלר ומרכז רוקפלר. סנטרל פארק הוא מדהים - פארק עצום באמצע מנהאטן. במקום יש מגוון של מקומות לנוח, ללכת או לרכב על אופניים והיו אנשים רבים בפארק. אפילו נתקלתי במשפחה ישראלית שהסתבר שהם מאותה שכונה כמוני. בגלל גודלו של הפארק, הלכתי רק דרך החצי הדרומי, ואני אצטרך לחזור כדי להשלים אותו.

ביום אחרי, ילדיה של בת' הצטרפו אלינו לתייר בעיר. כשירדנו מרכבת התחתית בשדרה החמישית, שמנו לב שאנחנו ליד הספרייה הציבורית והחלטנו להיכנס. שני הבני דודים הקטנים שלי מיד מצאן ספרים לקרוא בזמם שהסתובבתי בתוך הספרייה. אחד מהדברים הנפלאים בספרייה הזאת הוא שיש להם את האוסף המקורי עליהם ביסס א.א. מילן את סיפורי פו הדוב. אחרי זה הלכנו לבניין האמפייר סטייט ועלינו לקומה ה-86. משם היו נופים מרהיבים של בנייני ואנשי ניו יורק מוגבלים ע"י הנהרות. אחרי שירדנו פגשנו לארוחת ערב עוד בת דודה, רבקה ואת הפעוטה החמודה שלה.

עכשיו אני בדרכי אל ווסט הארטפורד להיות בשבת ושבועות עם חברים שם.

שבת שלום וחג שמח!

17 May 2015

On the Road Again - שוב בדרכים

(עברית בהמשך)
"Mama mia, here I go again!"

And packing again, getting ready once again to fly.

Since the beginning of April, I have been back in Israel. It has been great being back, catching up with friends, and wandering my hometown.
In this short visit, I managed to go on a few hikes. During Pesach, I went with a few friends on a day hike into the beautiful Judean Hills. We hiked through the Dolev River (which is dry most of the time), surrounded by the beautiful scenery so typical of Spring in Israel. We also stopped for tea breaks on the way, and a couple of times made tea from freshly picked sage. The day after, a few us went for another excursion, this time taking bikes and riding from our homes, crossing the city on the bicycle path over the old railway line and then leaving Jerusalem on a bike trail in the direction of Bet Shemesh. On the way we decided to turn-off the trail and have a dip in a spring, and went up to Ein Tayasim (literally: Pilots' Spring).

A few weeks after Pesach, I joined my parents and we went with my dad's cousins to visit the Old City, touring the Tower of David and the Western Wall. The tour guide at the Tower of David went on a bit much, so my parents and I snuck off a bit and wandered around by ourselves and then rejoined the cousins to walk down to the Western Wall.

Quite recently I went with another friend to Emek Hatzvaim (Gazelle Valley), which I remember very fondly from childhood. When younger I used to go exploring there with friends and we would sometimes glimpse gazelles and later on, my bus to high school would pass by the valley and I would always look out for gazelles in the morning. Shortly before my return from Australia, the valley was renovated and new gazelles were brought in. It was a bit touristy, and there is access only to part of the valley, but there are comfy viewing chairs on the deck and we saw about 5 gazelles (2 of them were adorable young ones!).

Anyway, tonight I am leaving Jerusalem once again, this time in the opposite direction though, heading west to the United States. I will be almost a month on the East Coast, and then will travel to Colorado, where I will be working as a counselor with Camp Ramah in the Rockies.

Here's to a good time! Cheers and see you upon my return!


 "מאמה מיה, הנה אני שוב הולך"

ושוב אורז, מתכונן לטוס שוב.

מאז תחילת הייתי שוב בארץ. היה נפלא להיות חזרה, להתעדכן עם חברים ולהסתובב בעיר מולדתי.
בביקור הקצר הזה הספקתי גם לצאת לכמה טיולים. בפסח יצאתי עם כמה חברים לטיול יום להרי יהודה המדהימים. טיילנו לאורך נחל דולב, מוקפים בפריחה היפה הכל כך טיפוסית לאביב בישראל. עצרנו גם להפסקות תה וקפה בדרך, וחלק מהפעמים הכנו תה מרווה מעלים שקטפנו לצידי הדרך. ביום שאחרי, חלק מאיתנו יצאנו לעוד טיול כשהפעם לקחנו אופניים ורכבנו מהבית, דרך פארק המסילה עד גן החיות, ומשם המשכנו על שביל ים לים אל כיוון בית שמש. בדרך החלטנו לסטות מהשביל ולעלות אל עין טייסים ולהתקרר במעיין.

כמה שבועות אחרי פסח הצטרפתי אל ההורים והלכנו עם בני דודים של אבא לבקר בעיר העתיקה. בסיור במגדל דוד המדריכה האריכה קלות בהסברים, אז אני והוריי החלטנו לעזוב את הקבוצה והסתובבנו באזור לבד ואחרי הסיור חברנו שוב אל בני הדודים כדי ללכת לכותל המערבי.

בשבוע האחרון הלכתי עם ידידה לעמק הצבאים, שזכור לי לטובה מהילדות. כשהייתי צעיר הייתי מסתובב שם עם חברים בחיפוש אחר צבאים, ובתיכון האוטובוס שלי לבית ספר היה עובר ליד העמק והייתי תמיד מחפש צבאים בבוקר. זמן קצר לפני חזרתי מאוסטרליה, עמק הצבאים עבר שיפוץ והביאו צבאים חדשים. עכשיו המקום קצת תיירותי ואפשר להסתובב רק בחלק מהאזור, אבל יש כיסאות נוחים במקום תצפית טוב ומשם ראינו 5 צבאים (שניים מהם קטנים ומתוקים!).

בכל מקרה, הלילה אני עוזב את ירושלים שוב, הפעם בכיוון ההפוך, מערבה אל ארה"ב. אני אטייל כחודש בחוף המזרחי ולאחר מכן אגיע לקולורדו, שם אעבוד כמדריך במחנה רמה בהרי הרוקיז.


אז בתקווה יהיה כיף! ונתראה כשאחזור!

05 April 2015

In the Holy Land for Passover - בארץ הקודש לפסח

(עברית בהמשך)

“To me, you are still nothing more than a little boy who is just like a hundred thousand other little boys. And I have no need of you. And you, on your part, have no need of me. To you, I am nothing more than a fox like a hundred thousand other foxes. But if you tame me, then we shall need each other. To me, you will be unique in all the world. To you, I shall be unique in all the world.”

Here I am, back in Israel, having arrived just before Passover. My parents drove out to pick me up from the airport and I have been busy catching up with friends.

How does one sum up 4 months in a few words, sentences or paragraphs? Obviously when seeing people again, the first question is "How was it?" (Though some say "We've been following your Facebook/blog, so we know you had an amazing time"). And yes, it was an amazing, wonderful trip with beautiful places and great people and a lovely culture.You want to tell your friends every detail of the trip, but yet you want it to just come up naturally in the conversation, not to have it forced and awkward and also you want to hear about what they've been getting up to in the meantime.
Of course all of this trip was made better thanks to all the help I got, from the family, from friends, from fellow travellers and even from random people on the way. The help also ranges widely: a place to stay in, having a meal together, hiking together, having a nice conversation or even just a friendly smile. You connect with the people you meet on your travels, you impact each other, even if in the smallest way, and they are what truly makes your trip unique from other people's trips.

It's odd and a bit surreal being back. On one hand, after 4 months I got used to the culture and atmosphere of Australia, and on the other hand some things I didn't get used to and maybe never will. For example: In Australia they drive on the other side of the road, and I didn't manage to get used to it. When crossing a main street with traffic lights and such, I would consciously make sure to look in the right direction, but when crossing a little side street, I would still sub-consciously look in the wrong direction and sometimes a car would then appear from the other side, and I had a few close calls.
Back in Israel, after being with some friends out around town, I realised that I naturally and easily slipped back into things. Crossing the road is once again the most natural thing, not requiring extra thinking and I know my way around without consulting my map every few minutes. It's great to be back with my circle of friends and in my community, but on the other hand, half my heart yearns for the Australian culture (the sports and the laid-backness) and my family & friends there.

Anyways, don't stray too far from this blog. Firstly I plan to post about trips here in Israel, and secondly, in mid-May I am flying to the United States, with the plan being to travel and see friends and family for around a month and then work as a counsellor at a summer camp in the Rockies.

So till next time,
Happy Holidays and travel on!




“בשבילי אינך אלא ילד קטן, ואינך שונה ממאות אלפי ילדים קטנים אחרים, לכן אני אינני זקוק לך וגם אתה אינך זקוק לי. בשבילך אינני אלא שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, אזי נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי יחיד ומיוחד בכל העולם, ואני אהיה בשבילך יחיד ומיוחד בעולם.”

הנני כאן, חזרה בארץ אחרי שנחתי קצת לפני תחילת חג הפסח. ההורים שלי אספו אותי מנתב"ג, ואני מבלה בלהיפגש עם חברים.

איך מסכמים 4 חודשים בכמה מילים, משפטים או פסקאות? באופן טבעי, כשרואים אנשים שוב אחרי טיול ארוך, השאלה הראשונה היא "איך היה?" (למרות שיש כמה אנשים שאמרו לי "עקבנו אחרי הטיול שלך בפייסבוק/בבלוג ואנחנו יודעים שנהנית"). וכן, זה היה טיול מדהים עם מקומות מרהיבים, אנשים נפלאים ותרבות נהדרת. אתה רוצה לספר לאנשים את כל הפרטים של הטיול שלך, אבל אתה גם רוצה שזה יעלה בטבעיות בשיחה ולא שזה יהיה באופן מאולץ ומלאכותי, וגם אתה רוצה לשמוע על חוויותיהם בזמן האחרון.
כמובן, כל הטיול הזה היה הרבה יותר כיף תודות לכל העזרה שקיבלתי, מהמשפחה, מחברים, ממטיילים אחרים ואפילו מאנשים אקראיים בדרך. העזרה גם מתבטאת בהרבה דברים: מקום לישון בו, ארוחה ביחד, הליכה ביחד, שיחה נחמדה ואפילו סתם חיוך. אתה מתחבר עם האנשים שאתה פוגש בדרכים, ואתם משפיעים אחד על השני, אפילו אם רק קצת, והאנשים האלו הם מה שבאמת מבדיל בין הטיול שלך לטיולים של אנשים אחרים.

זה עדיין קצת מוזר וסוריאליסטי להיות חזרה בארץ. מצד אחד, אחרי 4 חודשים התרגלתי לתרבות ואווירה באוסטרליה, ומצד שני יש דברים שלא התרגלתי אליהם ואולי אף פעם לא אתרגל. לדוגמא: באוסטרליה הם נוהגים בצד השני של הכביש, ופשוט לא הצלחתי להתרגל לעניין. כשחציתי כביש ראשי עם אורות וכו', הייתי באופן מודע דואג להסתכל לכיוון הנכון, אבל כשחציתי כביש צדדי קטן, עדיין הייתי מסתכל, בלי לחשוב, לכיוון הלא נכון, ובמקרה שמכונית הגיעה כמעט נדרסתי.
חזרה בארץ, אחרי שיצאתי עם כמה חברים להסתובב בעיר, גיליתי שאני באופן טבעי וחלק מרגיש בבית. לחצות את הכביש זה שוב עניין פשוט שלא דורש חשיבה מיוחדת ואני יכול להגיע למקומות בלי להסתכל במפה כל כמה דקות. זה נפלא להיות חזרה במעגל החברים שלי ובקהילה שלי, אבל מצד שני, חצי מהלב שלי מתגעגע לתרבות האוסטרלית (במיוחד הספורט והרוגע) ולחברים ומשפחה שם.

בכל מקרה, אל תתרחקו יותר מדי מהבלוג הזה. קודם כל אני מתכנן לכתוב על מסלולים בארץ, ושנית, באמצע מאי אני טס לארה"ב, שם אטייל ואפגש עם חברים ומשפחה סביבות חודש ואז אעבוד כמדריך במחנה קיץ בהרי הרוקיז.

אז עד הפעם הבאה,
חג שמח ותמשיכו לטייל!

02 April 2015

Skyscraper City - הרי שחקים

(עברית בהמשך)
"We shape our buildings, thereafter they shape us."

On the way back to Israel I had a 2-day stopover in Hong Kong, due to that being the only flight available, having preponed my return so I could go to my good mate Noey's wedding.

Arriving in Hong Kong I received a bit of a culture shock as it is in stark contrast to Australia. From large, open spaces where every person owns a massive block of land I arrived in a small, condensed city where the skyscrapers rise to 50 floors. After associating for 4 months with laid-back, easy going people I found myself speaking to people always stressed and rushing to get places, mixed in with their main language not being one of my native tongues.

On the day of my arrival it took me time just to work out how to get to the city, where the hostel is and to find a vegetarian place I could eat at. With a bit of luck, a little help from some nice locals and a little help from Google, I worked it all out and l ended the night with a stroll through the night markets.

The next day, I met up with Noey's parents, who were also on route to Israel and the wedding, and after a nice brekkie at Starbucks, we headed out for a bushwalk along the Hong Kong Olympic Trail. 10 minutes after leaving the city we found it hard to believe we were suddenly in the midst of nature, surrounded by lush vegetation and colourful butterflies. Walking along the trail towards the village Mui Wo, we passed classic scenes from traditional China, such as farmers working in the field, colourful offerings in respect for the dead, and rickshaws. We got to the beautiful Mui Wo beach and spotted a vegetarian restaurant to lunch in, sampling the local Chinese dumplings.

After taking a bus back to Noey's parents' hotel, we went our separate ways. They to the airport for their flight and I to sightsee around Victoria Harbour. There I saw the clock tower and wandered along the Avenue of Stars, though I recognized only Bruce Lee and Jackie Chan. From there I headed back to my hostel and wandered around the markets a bit more.

The next day I took the train to the airport for my flight back to Israel.


"אנו מעצבים את הבניינים שלנו, לאחר מכן הם מעצבים אותנו."

בדרך לארץ הייתה לי עצירה של יומיים בהונג קונג, כי זאת הייתה הטיסה היחידה עם מקום, כפי שהקדמתי את הטיסה כדי להספיק לחתונה של חברי הטוב נועי.

 כשהגעתי להונג קונג היה לי הלם תרבותי קל, כי העיר בקונטרסט גמור לאוסטרליה. ממרחבים פתוחים וגדולים שלכל אדם יש שטח ענק הגעתי לעיר קטנה וצפופה שגורדי השחקים בה מתנשאים ל-50 קומות. אחרי שהסתובבתי 4 חודשים בחברת אנשים שלווים ונינוחים מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים טרודים ולחוצים, ובנוסף גם שפתם העיקרית לא הייתה משפות האם שלי.






ביום הגעתי לקח לי זמן להבין איך להגיע לעיר, איפה האכסניה ולמצוא מקום צמחוני בו אוכל לאכול. עם קצת מזל, קצת עזרה ממקומיים נחמדים ועוד קצת עזרה מגוגל, הצלחתי וגם הסתובבתי בשווקי הלילה.

למחרת, נפגשתי עם הוריו של נועי, שגם הם היו בדרכם לארץ ולחתונה, ואחרי ארוחת בוקר נחמדה ב"סטארבקס", יצאנו לטיול לאורך השביל האולימפי של הונג קונג. עשר דקות אחרי שעזבנו את העיר התקשנו להאמין אנחנו באמצע הטבע, מוקפים צמחייה שופעת ופרפרים צבעוניים. בהליכתנו אל עבר הכפר מוי וו, עברנו סצנות קלאסיות מסין הישנה, כמו איכרים עובדים את האדמה, הקרבות צבעוניות לזכר המתים וריקשות. הגענו לחוף מוי וו היפה ומצאנו מסעדה צמחונית לארוחת צהריים, שם ניסינו את הכופתאות המקומיים.





אחרי שלקחנו אוטובוס חזרה למלון של הוריו של נועי, נפרדו דרכינו. הם נסעו לשדה תעופה בשביל הטיסה שלהם, ואני המשכתי לתייר באזור נמל ויקטוריה. שם ראיתי את מגדל השעון והלכתי לאורך שדרת הכוכבים, שם הכרתי רק את ברוס לי וג'קי צ'אן. אחרי זה חזרתי לאכסניה והסתובבתי עוד קצת בשווקי הלילה.

ביום למחרת, נסעתי ברכבת לשדה התעופה כדי לעלות על הטיסה שלי חזרה לארץ.

18 March 2015

In the Midst of Mountains - הובארט, הרים סביב לה

( עברית בהמשך )
"Life is like a box of chocolates. You never know what you're gonna get."

As I said in the previous post, the beginning of my time in Hobart was rushed, arriving an hour-and-a-half before shabbat. After contacting David and Pnina Clark, a lovely couple from the local Jewish community, I was invited to their house for candle lighting and Friday night dinner. As well as myself, there were a few other guests, including an Israeli family from Reut who were hiking the Overland Track the following Sunday. Since we finished the meal late, I was invited to crash on the couch in a spare room, and in the morning we went to pray at Hobart Synagogue, the oldest synagogue in Australia. Admittedly we didn't have a minyan, but the synagogue was beautiful and we walked back to the Clarks' residence through the Salamanca market. The rest of shabbat passed with another lovely meal, a bit of walking around and of course rest and book reading.

On Sunday I mostly rested and caught up on laundry before going to a pub to watch my Collingwood play a pre-season match against Carlscum. Unfortunately we lost by 7 points, but it did seem the senior players weren't putting as much effort into it as they would in a match for points.

The next day I decided to tackle Mt Wellington, which rises to 1,271 metres. The hostel's courtesy shuttle was full, so I took a local bus to get to the foot of the mountain. There after debating between Fern Tree Track and Middle Track, I took the advice of the Rambam, and started ascending. After reaching The Springs, a resting place halfway up, I continued with the Zig Zag Track until the summit. I spent some time wandering around the peak, where the views weren't as good as they were on the way, due to the clouds. To go down the mountain I was lucky enough to hitch a ride with a couple from Sydney and they took me through all the way to the city centre.

The day after climbing the mountain I went to visit the Cadbury Chocolate Factory, the first item to go on my list when planning the Tasmanian part of my adventure. After an hour of bus travel I arrived at the factory in the suburb of Claremont. Unfortunately there are no tours of the factory anymore, apparently because of a health and safety issue. Instead there is only access to the Visitor's Centre, which includes a 20-30 minute video with a live explanation of the chocolate making process. Also there is a gift shop, a chocolate shop, where you can buy the freshest Cadburys at probably the cheapest price in Australia, and a cafe which boasts having the best hot chocolate in Australia. I tried it, but it was pretty average. I reckon they should visit my Aunty Linda so that she can teach them how to make really good hot chocolate. To wrap up the day, David and Pnina invited me for another wonderful family meal.

For my last day in Tassie I went on a day tour of Port Arthur. On the way there we stopped for quick lookouts over Pirate's Bay and at Devil's Kitchen and Tasmans Arch. At Port Arthur our guide Ian dropped us off and let us wander around the historic site for 3 hours. Each person got a playing card with a convict and as you go along, you discover his story. My man was the knave of hearts, William Day (as the son of a Shakespeare lover it was foretold I'd get a William). William was a 26 year old painter from Durham, England who was sentenced to 7 years for bigamy. He was probably caught as he had his first wife's initials and marriage date tattooed on him. The site was interesting but I personally found 3 hours a bit too long for it. On the way back to Hobart we stopped at Federation Chocolate Factory, a local hand-made chocolate factory, where we had tastings, including some flavours I've never had before, like chili, apricot and apple. From the chocolate factory we drove to Richmond, a historic town in Tassie which has the oldest bridge in Australia in it, and then onto the airport where I got on my flight back to Melbourne.



"החיים הם כמו קופסת שוקולדים. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל."

כמו שציינתי בפוסט הקודם, התחלת השהות שלי בהובארט הייתה לחוצה בזמן, כשהגעתי שעה וחצי לפני כניסת השבת. אחרי שיצרתי קשר עם דוד ופנינה קלארק, זוג מקסים מהקהילה היהודית המקומית, הוזמנתי אל ביתם להדלקת נרות וארוחת שישי. חוץ ממני היו עוד כמה אורחים, כולל משפחה ישראלית מרעות שעמדו לטייל את טרק האוברלנד בראשון שאחרי. כפי שסיימנו את הארוחה מאוחר, הוזמנתי לישון על הספה בחדר פנוי, ובבוקר הלכנו להתפלל בבית כנסת הובארט, בית הכנסת העתיק ביותר באוסטרליה. לא היה לנו מניין, אבל בית הכנסת יפה מאוד והלכנו חזרה אל בית משפחת קלארק דרך שוק סלמנקה. שאר השבת עברה עם עוד ארוחה נהדרת, קצת הליכה בשכונה וכמובן מנוחה וקריאה.

ביום ראשון בעיקר נחתי וגם כיבסתי סוף סוף את כל הבגדים המסריחים מהטרק לפני שהלכתי לפאב לצפות בקולינגווד שלי משחקת במשחק טרום עונה נגד קרלטון. לצערי הפסדנו ב-7 נקודות, אבל היה נדמה שהשחקנים הוותיקים לא השקיעו באותה מידה כמו במשחק ליגה.

ביום שאחרי החלטתי להגיע לראש הר וולינגטון, המתנשא לגובה של 1,271 מטר. ההסעה בחינם של האכסניה הייתה מלאה, אז לקחתי אוטובוס מקומי להגיע לתחתית ההר. שם אחרי התלבטות בין שביל עץ פרן לבין שביל האמצע, הקשבתי לעצתו של הרמב"ם והתחלתי לעלות. אחרי שהגעתי אל "המעיינות", מקום מנוחה במחצית הדרך, המשכתי בשביל הזיג זאג עד הפסגה. הסתובבתי קצת זמן בראש ההר, אבל הראות לא הייתה טובה כמו בדרך בגלל העננות. בירידה מההר התמזל מזלי לתפןס טרמפ עם זוג מסידני והם הקפיצו אותי עד מרכז העיר.

ביום אחרי שטיפסתי את ההר הלכתי אל מפעל השוקולד של קאדברי, הדבר הראשון שהיה ברשימה שלי כשתככנתי את החלק הטסמני במסע שלי. אחרי שעה נסיעה הגעתי למפעל בשכונת קליירמונט. לצערי הרב כבר לא מתבצעים סיורים של המפעל, לכאורה בגלל סיבות בריאות. במקום זה יש גישה רק למרכז המבקרים, שכולל סרטון באורך 20-30 דקות עם הסבר של עובדת המקום על תהליך יצירת השוקולד. בנוסף יש גם חנות מזכרות, חנות שוקולד, המוכרת את הקאדברי הכי זול באוסטרליה, ובית קפה שטוענים שיש להם את השוקו החם הכי טוב באוסטרליה. ניסיתי אותו, אבל הוא היה די ממוצע. אני חושב הם צריכים לבקר את דודתי לינדה שהיא תלמד אותם איך להכין שוקו חם ממש טוב. לקנח את היום, דוד ופנינה הזמינו אותי לעוד ארוחה משפחתית נפלאה.

ביום האחרון שלי בטסמניה הלכתי לסיור יום לנמל ארתור. בדרך עצרנו לתצפיות קצרות במפרץ הפיראטים, מטבח השדים וקשת טסמן. בנמל ארתור המדריך שלנו איאן שיחרר אותנו להסתובב בעצמנו באתר ההיסטורי ל-3 שעות. כל אחד קיבל כרטיס משחק עם אסיר וכשאתה מסתובב אתה מגלה את סיפורו. הבחור שלי היה נסיך הלבבות, וויליאם דיי (כבן של אוהב שייקספיר זה בטח נכתב מראש שאקבל מישהו בשם וויליאם). וויליאם היה צייר בן 26 מדורהאם, אנגליה שנידון ל-7 שנים על ביגמיה. הוא כנראה נתפס כי היה לו קעקוע של שם אישתו הראשונה והתאריך בו התחתנו. האתר היה מעניים אבל באופן אישי חשבתי ש-3 שעות זה קצת יותר מדי בשבילו. בדרך חזרה להובארט עצרנו במפעל השוקולד פדרציה, מפעל מקומע שמייצר שוקולד באופן ידני, שם היו לנו טעימות כולל טעמים שבחיים לא ניסיתי, כמו צ'ילי, משמש ותפוח. ממפעל השוקולד נסענו אל ריצ'מונד, עיירה היסטורית בטסמניה שבה יש את הגשר העתיק באוסטרליה, ומשם לשדה תעופה, שם עליתי על טיסה חזרה למלבורן.

17 March 2015

Disconnected - ללא קליטה

( עברית בהמשך )
"A thousand-mile journey starts with one step.
So I think that we will start at the beginning."

I recently finished walking the Overland Track, a 65 kilometre long hike through the Tasmanian Wilderness from Cradle Mountain to Lake St. Clair. Along the way, I slept in wooden huts, yet all hikers have to carry a tent in case the hut is full or in case of an emergency. This was not my first multi-day hike, but it was the first time I carried all 6 days' worth of food with me. When hiking in Israel you can always find somewhere to stock up every 2-3 days. At the beginning of the hike I was mentally comparing it with Israeli trails, but by the end I was just enjoying the atmosphere and quiet. I have to say I was surprised by the amount of Australians on the hike (the statistics reckon 80% from the mainland and another 7% from Tasmania), but enjoyed the meeting of people who are, like me, keen on bushwalking and therefore also have a certain ethos to life and how to treat the environment. One of the most amazing aspects of the hike, apart from the incredible scenery, was the disconnection from all of our modern day technology, allowing me to reconnect with G-d, nature and myself.

Day 1
"So prepare for a chance of a lifetime, be prepared for sensational news. A shining new era is tiptoeing nearer."
Ronny Creek --> Water Valley Hut (4.5 hours)

The day started with my last cooked breakfast of the week to finish up my leftover eggs and cheese. Then I waited for my transfer to Cradle Mountain. The coach arrived half-an-hour after the time I was asked to wait outside, and on the way I discovered that the company combines the shuttle bus together with the tour, so we drove via the scenic route, stopping for half-an-hour at Sheffield and had an ongoing commentary about every tree on the way.

Finally arriving at the visitor centre, I got my track pass, national parks pass and map. Then I took another shuttle bus to the beginning of the track at Ronny Creek and set off southwards. As I said, along the way I started comparing it with Israel. I feel that the trail (and in general Australian trails) isn't marked as well as Israeli trails, and Israel probably has one of the best markings in the world. I have to say though I was impressed by the maintenance of the trail itself, with the first day having a lot of duckboard (board planking with metal mesh on it) and the walking was easy.

From Ronny Creek I walked beside Crater Lake and then climbed Marions Lookout to view Dove Lake and the area. I then continued down, having a short break at Kitchen Hut before continuing onwards. I gave both side walks to Cradle Mountain and to Barn Bluff a miss as the weather was a bit rainy and quite cloudy. Arriving at Water Valley Hut, I was greeted by the volunteer hut warden Phil and in the hut met other hikers who set out the same day.

Day 2
"Far over the misty mountains cold, to dungeons deep and caverns old."
Backtrack to Barn Bluff (3 hours return)
Water Valley Hut --> Lake Will T/O (1 hour)
Lake Will T/O --> Lake Will (20 minutes each way)
Lake Will T/O --> Windemere Hut (1.25 hours)

The second day was scheduled as quite a short walk to the next hut and I was debating if to skip a day, but upon advice from other hikers that the third day is brutal and since anyway my transfer was booked for Friday afternoon (more on that later), I decided to backtrack half-an-hour to Barn Bluff, even though it looked cloudy, hoping it would clear up. It felt very mystical and special to walk through the clouds and I felt like I was in a scene from Lord of the Rings. However, the clouds didn't clear up and after an hour in I arrived at a rock pile where the track wasn't clear on where to go. Because of the uncertainty and the cloudiness I decided to turn back.

After lunch at the hut, I continued on the way. As the sun was weakly shining, the skinks were on the track in large numbers. The first one I saw was exciting, and the second was regrowing its tail and soon enough I lost count. I took the side trip to Lake Will which is known for its view of Barn Bluff. Seems Murphy had also decided to walk the track with me as the Bluff was exceptionally clear when I arrived at Lake Will.

From Lake Will I returned to the main track and continued to Windemere Hut. There we saw the most chilled out wallaby, who just sat by the toilet, not caring about the passersbys. Also around the hut, I spotted some pademelons and a wombat was sighted (but not by me).

Day 3
"You pray for rain, you gotta deal with the mud too. That's a part of it."
Windemere Hut --> New Pelion Hut (6 hours including lunch break)

I was warned in advance by other hikers and rangers that the third day is the hardest, but I didn't think it would be as hard as it was. I set out with a few other hikers and we walked the day together. Most of the day we walked through forest, where the ground was mud and water puddles, covered with tree roots. To avoid getting our boots too soaked we jumped from one tree root to another, sometimes missing or slipping and getting wet and muddy. It was physically and mentally very exhausting, but we did discover a newfound sense of balance. Also, to top it, the area we were going through is known as popular with the leeches, so I made sure my lighter was easily accessible. Just before arriving at New Pelion Hut I saw a couple of kookaburrahs flying away.

Day 4
"A few hours mountain climbing make of a rogue and a saint two fairly equal creatures."
New Pelion Hut --> Pelion Gap (2 hours)
Pelion Gap --> Mt Ossa (4 hours return including lunch break)
Pelion Gap --> Kia Ora Hut (1.5 hours)

This day is known as the mountains' day. Hikers can choose to add an extra and climb Mt Oakleigh (which I was told by two hikers who did it was wet and involved river crossings which soaked their boots) or on arrival at Pelion Gap can choose to ascend Mt Ossa, the highest summit in Tasmania, and/or Mt Pelion East. Walking with the same group as the day before, we decided to take on the challenge of the highest peak on the island. It was quite a while to get to the top, involving some rock scrambling and strong winds which I felt could knock me off the mountain, but the views on the way and at the summit were amazing and the sense of accomplishment from scaling the peak is immense.

After coming down from the mountain we headed to Kia Ora Hut, not without the day's fair share of mud and puddles.

Day 5
"Many a calm river begins as a turbulent waterfall, yet none hurtles and foams all the way to the sea."
Kia Ora Hut --> 1st Waterfalls T/O (1.5 hours)
Walk to Fergusson and D'Alton Falls (30 minutes return)
1st Waterfalls T/O --> 2nd Waterfalls T/O (25 minutes)
Walk to Hartnett Falls (50 minutes return)
2nd Waterfalls T/O --> Bert Nichols Hut (1.5 hours)

Waterfalls day was spent mostly in the rainforest, and to tie in with the day's themes we had our most rainy day on the track. During the whole day, there was an almost constant drizzle or light shower, as well as all the wet plants at the sides of the track wetting anyone passing through. My wet weather gear held up quite well and I finished the day pretty dry with the contents in my pack dry too. The three waterfalls on the side tracks were quite incredible, but as the tracks weren't the most clearly marked, I ended up doing a bit of exploring of the rainforest on my way back to the main track, and made my way to Bert Nichols Hut.

Day 6
"It was dark all around, there was frost in the ground."
Bert Nichols Hut --> Narcissus Hut and the ferry jetty (2.25 hours)

Now I return to the story of the transfer to Hobart. I had booked a transfer from Lake St. Clair to Hobart for 15:00, meaning I'd arrive at about 17:30, almost 2 hours before shabbat. A tad pressured, but doable. While on the track the group who had originally booked the transfer told me that they were booked on the 15:30 ferry, meaning the transfer would be leaving 16:00 at the earliest, but more realistically at 16:30, not giving me enough time before shabbat. Because of this I decided to head out early, try to get on an earlier ferry and hopefully hitch a ride or find a different coach.

So I set out 20 minutes after the sun had risen and walked the track quickly. The ground still had frost on it and the air was crisp and fresh and I really enjoyed the walk despite having less stops than usual to savour the scenery. Most of that day the walk was through eucalyptus forest, giving an Australian feel to the hike. The early morning is one of my favourite hiking times as you can hear the bush around you wake up and I was treated to many beautifully coloured bird sightings and heard their morning songs. There are two major downsides to early hiking though: the early wake-up, which bothered me less as I had spent an average of 10 hours a night in the sleeping bag in that week, and the cobwebs in the way, which all seemed to be at eye level.

I arrived at the ferry jetty 5 minutes after the 9:30 departed, but radioed the ferry operator who confirmed there would be room on the 11:30. I used my waiting time to change into the camp clothes and spread my wet gear out to dry in the sun. While waiting for the ferry another few individual hikers arrived as well as a group of 13. As we waited we enjoyed the warming sun and the amazing views of the pristine Lake St. Clair (some people even went in for a swim). To truly mark the end of the journey we got a view of the symbolic and rare Tasmanian wedge-tailed eagle circling above us and then saw a platypus in the water while riding the ferry.

At the visitor centre I waited for a lift, feeling like I was back in the army. After 2.5 hours and many people who were heading in the opposite direction, two lovely Canadian girls had room in their car and were driving to Hobart, and even to the same hostel. Another 2.5 hours later we arrived at the hostel and I just had enough time to shop, catch up with the family, shower and get ready for shabbat in Hobart, which I will expand upon along with my adventures here in the next post.



"פו היה אומר: ברור לכולם שמסע צריך להתחיל ברגל ימין, הבעיה היא לדעת איזה מבין השתיים היא רגל ימין.
אחרי שבחרת מה היא רגיל שמאל, ברור שהשנייה היא רגל ימין..."

בזמן האחרון סיימתי ללכת את טרק האוברלנד, שביל באורך 65 קילומטר בטבע הטסמני מהר קריידל עד אגם סיינט קלייר. לאורך הדרך ישנתי בבקתות עץ, אך כל המטיילים היו צריכים לסחוב גם אוהלים למקרה שהבקתה מלאה או למקרה של מצב חירום. זה לא היה הטיול הראשון שלי עם שינה בשטח, אבל זו כן הייתה הפעם הראשונה שסחבתי אוכל ל-6 ימים איתי. כשמטיילים בארץ תמיד יש מקום לקנות עוד אוכל כל יומיים-שלוש. בתחילת המסלול השוותי אותו לשבילים הישראלים, אבל בסוף פשוט נהנתי מהאווירה ומהשקט. אני חייב להגיד שהופתעתי מכמות האוסטרלים (הסטטיסטיקה אומרת 80% מהיבשת ועוד 7% מטסמניה), אבל נהנתי מהמפגש עם אנשים, שכמוני, אוהבים לטייל ויש להם דרך חיים מסוימת ויחס לסביבה. אחד הדברים המדהימים בטרק, חוץ מהנוף המדהים, היה הניתוק מהטכנולוגיה המודרנית, שאיפשר לי להתחבר מחדש עם א-להים, הטבע ועם עצמי.

יום ראשון
"נתכונן לשינוי בחיינו... תקופה ככה זוהרת אלינו דוהרת."
ערוץ רוני --> בקתת ווטר ואלי (4.5 שעות)

היום התחיל עם ארוחת הבוקר החמה האחרונה של השבוע לסיים את שאריות הביצים וגבינה. אחרי זה חיכיתי להסעה שלי להר קריידל. האוטובוס הגיע חצי שעה אחרי הזמן שאמרו לי לחכות מחוץ לאכסניה, ובדרך גיליתי שהחברה משלבת את ההסעה עם הסיור שלהם, אז נסענו בדרך הנופית עם עצירה של חצי שעה בשפילד בדרך והסבר בלתי פוסק על כל עץ בדרך.

לבסוף הגענו אל מרכז המבקרים, ואספתי את הניירות המאשרות לי לטייל במסלול ואת המפה. אז לקחתי עוד הסעה אל תחילת המסלול בערוץ רוני והתחלתי ללכת דרומה. כפי שאמרתי, בתחילת הדרך השוותי את המסלול לישראל. אני מרגיש שהשביל (ובאופן כללי שבילים באוסטרליה) לא מסומנים בצורה טובה כמו שבילים בישראל, וישראל היא כנראה המדינה עם אחד מסימוני השבילים הטובים בעולם. אני חייב להגיד אבל שהתרשמתי מרמת התחזוק של המסלול עצמו, כאשר ביום הראשון היה הרבה דאקבורד (קרשים עם רשת מתכת) וההליכה הייתה קלילה.

מערוץ רוני הלכתי לאורך אגם קרייטר ואז טיפסתי אל תצפית מריונס לראות את אגם דאב והסביבה. אחרי זה ירדתי למטה, עם עצירה קצרה בבקתת "קיצ'ן" (מטבח) לפני שהמשכתי הלאה. ויתרתי על המסלולים הצדדיים להר קריידל ובארן בלאף כי היה קצת גשום ודי מעונן. כשהגעתי לבקתת "ווטר ואלי" (עמק המים) קיבל את פניי פיל, מתנדב שאחראי על הבקתה ושם פגשתי מטיילים אחרים שיצאו באותו יום כמוני.

יום שני
"הרחק מעבר להרים הערפיליים והקרים, אל מרתפים עמוקים ומערות ישנים."
חזרה אל בארן בלאף (3 שעות חזור)
בקתת ווטר ואלי --> צומת אגם וויל (שעה)
שביל אל אגם וויל (20 דקות כל כיוון)
צומת אגם וויל --> בקתת ווינדמיר (שעה ורבע)

היום השני תוכנן כיום קצר אל הבקתה הבאה והתלבטתי עם לדלג על יום, אבל בעצת מטיילים אחרים שהיום השלישי קשה מאוד וכפי שההסעה שלי הוזמנה לשישי בצהריים (עוד על זה בהמשך), החלטתי לחזור חצי שעה אל בארן בלאף, למרות שהיה נראה מעונן בתקווה שיתבהר. הרגיש לי מאוד קסום ומיוחד ללכת דרך העננים והרגשתי בסצנה משר הטבעות. אבל מזג האוויר לא התבהר ואחרי שעה הגעתי לערימת סלעים בו השביל לא היה ברור לאן הוא מוביל. בגלל חוסר הוודאות והעננות החלטתי לחזור אחורה.

אחרי ארוחת צהריים בבקתה המשכתי בדרכי. באור החלש של השמש החומטים היו על המסלןל בכמויות. הראשון ריגש אותי, והשני היה בתהליך גידול זנב חדש אבל במהרה הפסקתי לספור. הלכתי במסלול הצדדי אל אגם וויל, הידוע בתצפית שלו אל בארן בלאף. נראה שמרפי גם בא לטיול כי בארן בלאף היה בהיר ובלי עננים כשהגעתי לאגם וויל.

מאגם וויל חזרתי לשביל הראשי והמשכתי אל בקתת "ווינדמיר". שם ראינו את הוואלבי הכי רגוע בעולם, והוא פשוט ישב ליד השירותים, אדיש לעוברים ושבים. עוד בסביבות הבקתה ראיתי פדמלונים (דומים לוולאבי) וגם מטיילים אחרים ראו וומבאט.

יום שלישי
"כשאתה מתפלל לגשם, אתה צריך להתמודד גם עם הבוץ. זה חלק מזה."
בקתת ווינדמיר --> בקתת ניו פליון (6 שעות כולל הפסקת צהריים)

מטיילים אחרים ופקחים הזהירו אותי מראש שהיום השלישי הכי קשה, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה קשה כמו שהוא היה. יצאתי עם עוד כמה מטיילים והלכנו במשך היום יחדיו. רוב היום הלכנו דרך יער, כשהאדמה הייתה מלאה בוץ ושלוליות מים, מכוסה בשורשי עצים. כדי שנעליים שלנו לא יספגו לגמרי, קיפצנו בין השורשים, ואם פיספסנו או החלקנו אז נפלנו לבוץ. זה היה מתיש פיזית ומנטאלית, אבל מצאנו תחושת שיווי משקל מחודשת. וגם, כדי להוסיף לצרותינו, האזור בו עברנו ידוע בתור מקום עם עלוקות, אז דאגתי שהמצית שלי יהיה בהישג יד. בדיוק לפני שהגענו לבקתת "ניו פליון" ראיתי זוג קוקברות עפים מעלינו.

יום רביעי
"כמה שעות של טיפוס הרים גורמים לנוכל ולקדוש להיות שני יצורים די שווים."
בקתת ניו פליון --> מעבר פליון (שעתיים)
מעבר פליון --> הר אוסה (4 שעות חזור כולל הפסקת צהריים)
מעבר פליון --> בקתת קיאה אורה (שעה וחצי)

היום הזה ידוע כיום ההרים. מטיילים יכולים לבחור להוסיף יום למסע ולטפס את הר אוקלי (שנאמר לי ע"י זוג מטיילות שהיה רטוב וכלל חציית נהרות שהרטיב לגמרי את הנעליים) או בהגעה אך מעבר פליון ניתן לבחור לעלות את הר אוסה, הפסגה הגבוהה בטסמניה, ו/או את הר פליון המזרחי. ביחד עם אותה קבוצה שהלכתי איתה ביום הקודם, החלטנו להענות לאתגר של הפסגה הגבוהה באי. לקח זמן להגיע למעלה, וכלל טיפוס על סלעים ורוחות חזקות שהרגשתי יכולות להעיף אותי מההר, אבל הנוף בדרך ובפסגה היו מדהימים והרגשת ההצלחה מהטיפוס הייתה עצומה.

אחרי שירדנו מההר, הלכנו אל בקתת "קיאה אורה", אבל לא בלי המנה היומית של בוץ ושלוליות.

יום חמישי
"פעמים רבות נהר רגוע מתחיל כמפל סוער, אך אף אחד מהם אינו קוצף כל הדרך אל הים."
בקתת קיאה אורה --> צומת המפלים הראשונה (שעה וחצי)
שביל אל מפלי פרגוסון וד'אלטון (חצי שעה חזור)
צומת המפלים הראשונה --> צומת המפלים השנייה (25 דקות)
שביל אל מפלי הרטנט (50 דקות חזור)
צומת המפלים השנייה --> בקתת ברט ניקולס (שעה וחצי)

יום המפלים היה ברובו ביער הגשם, וכדי להשתלב עם הנושא היומי גם מזג האוויר היה גשום. במשך כל היום היה באופן כמעט רציף טפטוף קל עד בינוני, בנוסף לצמחים הרטובים לצידי הדרך שהריבו את כל מי שעבר. הציוד שלי לגשם הוכיח את עצמו ובסופו של היום הייתי יבש וכך גם תוכן התיק שלי. שלושת המפלים במסלולים הצדדיים היו נהדרים, אבל כפי שהשביל אליהם לא היו מסומנים בבירור כלל, יצא לי לשוטט ולחקור את יער הגשם בדרך חזרה אל השביל הראשי, ומשם המשכתי אל בקתת "ברט ניקולס".

יום שישי
"היה חשוך מסביב, היה כפור באדמה."
בקתת ברט ניקולס --> בקתת נרקיסוס ומזח המעבורת (שעתיים ורבע)

עכשיו אחזור אל הסיפור של ההסעה להובארט. הזמנתי הסעה מאגם סיינט קלייר להובארט ב-15:00, כלומר שהייתי מגיע בסביבות 17:30, כמעט שעתיים לפני שבת. קצת לחוץ, אבל אפשרי. באחד הימים במסלול, הקבוצה שבמקור הזמינו את ההסעה אמרו לי שהם לוקחים את המעבורת של 15:30, כלומר שההסעה תצא הכי מוקדם ב-16:00, אבל כנראה יותר בטזור 16:30, מה שלא היה מאפשר לי מספיק זמן לפני שבת. לכן, החלטתי לצאת מוקדם, לנסות להגיע למעבורת מוקדמת יותר ובתקווה לתפוס טרמפ או הסעה אחרת.

אז יצאתי 20 דקות אחרי שהשמש זרחה והלכתי את המסלול בהליכה מהירה. האדמה עדיין הייתה עם שכבת כפור עליה והאוויר היה טרי ומאוד נהניתי מההליכה, למרות שיצרתי פחות מהרגיל ליהנות מהנוף. רוב היום השביל עבר ביער אקליפטוס, ונתן הרגשה אוסטרלית לטרק. הבוקר המוקדם הוא אחד מהזמנים האהובים עליי לטייל בהם כי אפשר לשמוע את הטבע מתעורר וזכיתי לראות הרבה ציפורים צבעוניים ולשמוע את שירת הבוקר שלהם. יש שני חסרונות עיקריים לטיולים מוקדמים: ההשכמה המוקדמת, שפחות הפריעה לי אחרי ממוצע של 10 שעות בלילה בשק שינה במהלך השבוע, וקורי העכביש בדרך, שאיכשהו היו כולם בקו העיניים שלי.

הגעתי למזח המעבורת 5 דקות אחרי המעבורת של 9:30, אבל מפעיל המעבורת אמר ברדיו שיהיה לי מקום במעבורת של 11:30. בזמן שחיכיתי החלפתי לבגדים נקיים יותר ונתתי לציוד הרטוב להתייבש בשמש. בזמן שחיכיתי למעבורת עוד כמה מטיילים בודדים הגיעו בנוסף לקבוצה של 13. בזמן שחיכינו נהנו מהשמש החמימה ומהמראה המדהים של המים הצחים של אגם סיינט קלייר (היו אפילו אנשים שנכנסו לשחייה). כדי לסמן באמת את סוף המסע זכינו במראה של עיט זנב הטריז הטסמני הסמלי והנדיר חג מעלינו ולאחר מכן ראינו ברווזן במים כשנסענו במעבורת.

במרכז המבקרים חיכיתי לטרמפ, עם הרגשה שחזרתי אחורה בזמן לצבא. אחרי שעתיים וחצי והרבה אנשים בלי מקום ברכב או שנסעו לכיוון ההפוך, שני בחורות קנדיות חביבות אמרו שיש להן מקום והן נוסעות להובארט, ואפילו לאותה אכסניה. אחרי עוד שעתיים וחצי הגענו לאכסניה והיה לי בדיוק מספיק זמן לעשות קניות, לדבר עם המשפחה, להתקלח ולהתכונן לשבת בהובארט, עליה ארחיב ביחד עם חוויותיי פה בפוסט הבא.

07 March 2015

Long-ceston - זמן רב בלונסטון

( עברית בהמשך )
"Before tracks were built, people rowed up to the cascades and scrambled up over the rocks to reach the best picnic spots."

After quite a long time in Launceston, staying a week-and-a-half here, I'm more than ready to move on.

I landed here on Wednesday ahead of the first Aussie Rules football pre-season match between my club Collingwood and the rivals Hawthorn. Before the match, once settled in the hostel, I managed to explore the centre of Lonnie (as it's known by the locals), including the street mall and synagogue, which is the second-oldest in Tasmania and Australia. I also visited the Queen Victoria Art Gallery, which had a couple of exhibits which interested me.

Later on, I geared up with my black-and-white wind breaker and scarf and walked to the stadium. The stadium was almost sold out, which is unusual for a pre-season game, but not abnormal for such a rivalry as Collingwood-Hawthorn. Taking my seat in the crowd, one of the first things that struck me was that the supporters were mixed up, unlike the soccer matches in Israel where the opposing supporters are often separated by fences and police. I found myself sitting next to a local Hawthorn supporter and surprisingly we had good chit-chat and a bit of banter in the breaks. The match itself was competitive by both teams with our youngsters and new signings playing well, leading at every change and finishing with a 44 point win. There was a lot of promise shown and I have a good feeling about the upcoming season.

The next day I visited the Queen Victoria Museum. The museum had several sections, including an interactive science section, an automobile display, model dinosaurs and bones, models of Tasmanian modern wildlife, and a war memorial. I found this quite a unique setup for a museum, but a very enjoyable one, as anyone can find their place in the big complex.

The following Sunday I went exploring around Lonnie's famous Cataract Gorge enjoying it's beauty. While wandering a lady called out "shalom" to me. Upon conversation with her I found that she and her husband are both not Jewish but love and support Israel. And this whole conversation started only because I was wearing my kippah and by it she identified me as an Israeli.

The next day I visited the local City Park, which was very peaceful. As well as the usual trees and flowers found in parks, Lonnie's is unique as they have an exhibit of Japanese Macaques. While the older ones laid around sunbathing and grooming each other, the young ones were monkeying around getting up to various antics.

On the Tuesday I took an organized tour to Freycinet National Park with Tours Tasmania. We were only two people on the tour, so our guide Ellie gave us a few options for the day and let us pick what we wanted to do. On the way to Freycinet, we stopped at East Coast Natureworld, where we saw animals including the young wombat Agnus, Tasmanian devils and kangaroos. We watched the Tasmanian devils being fed, witnessing the bone-crunching power their jaws hold, and then hand fed the kangaroos. Unfortunately, we had to continue with the tour as I could of spent all day at the park.

First stop we made at Freycinet was at the famous Wineglass Bay, and it's beauty definitely lives up to its reputation. Afterwards we lunched at another beautiful spot named Honeymoon Bay, and walked around Cape Tourville and then down to Gravelly Beach past Sleepy Bay. After a few tourists switching between the Launceston and Hobart vans which impressed me, showing the flexibility of the tour company, we travelled to the quaint Ross Village. There I saw the Ross Bridge, got a few souvenirs and had a nice chat with the local owner of the bakery.

Wednesday was a fast day, Taanit Esther, so I spent most of the day in the room and caught up with my prime minister Netanyahu's speech in front of the American congress (opinions can be asked of it privately). In the evening I went to the local rabbi's house for the megilla reading. Since I was outside my hometown of Jerusalem, Purim falls immediately following the fast, which made for a very fast reading of the megilla, which quite disappointed me, as it is one of my favourite parts of Purim. Following the megilla speed run, we had a fast breaking meal (breakfast?) with lovely hamantaschen made by the rabbi's wife.

On Purim afternoon, most of North Tasmania's Jews gathered together (still not that many) and we had a megilla (once again fast) and torah reading. After that we had a festive meal and a fun Purim poll conducted by the rabbi, including gems such as "how long is the average megilla reading" and "what is the rabbi's age". And a great time was had by all.

This Sunday I'm going on the Overland Track. Looking forward to it and I'll let you know how it was when I'm done!

Do I regret flying over to Tasmania earlier than needed to watch my boys play? NEVER!



"לפני ששבילים נסללו, אנשים שטו אל המפלים וטיפסו על הסלעים להגיע לנקודות הפיקניק הטובות ביותר."

אחרי זמן יחסית ארוך בלונסטן (שבוע וחצי) אני יותר ממוכן להמשיך הלאה.

נחתי כאן ביום רביעי כדי שאוכל להגיע למשחק הפוטבול האוסטרלי הראשון בהכנה לעונה בין הקבוצה שלי קולינגווד ובין היריבים הות'ורן. לפני המשחק, אחרי שהתארגנתי באכסניה, הספקתי לטייל במרכז לונסטון, כולל קניון הרחוב ובית הכנסת, שהוא השני הכי עתיק בטסמניה ואוסטרליה. גם ביקרתי בגלריית המלכה ויקטוריה, שהיו בו כמה מיצגים שעניינו אותי.

מאוחר יותר, לבשתי את המעיל והצעיף השחור-לבן שלי והלכתי אל האצטדיון. האצטדיון היה כמעט בתפוסה מלאה, שזה חריג למשחק הכנה, אבל די רגיל ליריבות כמו קולינגווד-הות'ורן. אחרי שהתיישבתי בקהל אחד הדברים הבולטים ששמתי לב אליהם היה שהאוהדים היו מעורבבים, שלא כמו במשחקי כדורגל ישראליים כשאוהדי קבוצות יריבות מופרדים לרוב ע"י גדרות ושוטרים. מצאתי את עצמי יושב ליד אוהד הות'ורן מקומי ולהפתעתי היה לנו שיחה נחמדה בהפסקות. המשחק עצמו היה תחרותי והשחקנים הצעירים החדשים שלנו הוכיחו את עצמם, הובילו בכל חילוף וסיימו בניצחון של 44 נקודות. יש הרבה פוטנציאל בקבוצה ויש לי הרגשה טובה לעונה הקרובה.

למחרת ביקרתי במוזיאון המלכה ויקטוריה. המוזיאון כלל כמה חלקים, כולל חלק מדעים אינטראקטיבי, תצוגות מכוניות, מודלים ועצמות של דינוזאורים, מודלים של בעלי חיים טסמניים בימינו ותצוגת מלחמת העולם הראשונה. זו צורת ארגון מאוד ייחודית למוזיאון, אך מהנה, כי כל אחד יכול למצוא משהו במבנה הגדול הזה.

ביום ראשון לאחר מזה הלכתי לטייל סביב ערוץ נחל מקומי בשם "קטרקט" ונהנתי מיופי המקום. בזמן שהסתובבתי מישהי קראה לעברי "שלום". אחרי ששוחחתי איתה ועם אישה גיליתי ששניהם לא יהודים אלא פשוט אוהבים ותומכים בישראל. וכל השיחה הזאת התחילה רק כי היא זיהתה אותי כישראלי/יהודי בגלל הכיפה שחבשתי.

ביום שאחרי ביקרתי את הפארק העירוני המקומי, שהיה מאוד שלו. חוץ מהצמחייה הרגילה שנפוצה בפארקים, הפארק בלונסטון ייחודי בכך שיש שם תצוגה של קופי מקוק יפניים. בזמן שהמבוגרים שכבו בשמש הצעירים השתובבו ושיחקו בתערוכה.

ביום שלישי יצאתי בסיור מאורגן לפארק הלאומי פרייסינט. היינו רק שני אנשים בסיור, אז המדריכה שלנו הציגה כמה אפשרויות ואיפשרה לנו לבחור מה לעשות. בדרך לפרייסינט עצרנו בעולם הטבע של החוף המזרחי, שם ראינו בעלי חיים כולל הוומבאט הצעיר אגנוס, שדים טסמניים וקנגרו. צפינו בהאכלה של השדים והטסמניים ובעוצמה שוברת העצמות של הלסת שלהם, ולאחר מכן האכלנו את הקנגרו. לצערי היינו צריכים להמשיך עם הסיור. מצידי הייתי נשאר שם כל היום.

העצירה הראשונה בפרייסינט הייתה במפרץ "ווינגלאס" (כוס יין) המפורסם, ויופיו עמד בציפיות. אחרי זה אכלנו צהריים בנקודה יפה בשם מפרץ "האנימון" (ירח דבש), והלכנו סביב כף טורביל וירדנו אל החוף המחוספס ליד מפרץ "סליפי" (ישנוני). אחרי שכמה מטיילים החליפו בין הסיורים מלונסטון ומהובארט, נסענו אל העיירה הקטנה רוס. שם ראינו את גשר רוס, וקניתי כמה מזכרות והייתה לי שיחה מהנה עם המוכרת המקומית במאפייה.

יום רביעי היה תענית אסתר, אז נשארתי רוב היום בחדר וניצלתי את הזמן גם להתעדכן בנאומו של ראש הממשלה נתניהו לפני הקונגרס האמריקאי (דעתי על כך תוכלו לבקש בפרטי). בערב הלכתי לביתו של הרב המקומי לקריאת המגילה. כפי שהייתי מחוץ לעיר מולדתי ירושלים, קריאת המגילה הייתה מיד בצאת הצום, שגרם לקריאה מהירה, שדי אכזב אותי כי זה אחד מהחלקים האהובים עליי בפורים. אחרי טיסת המגילה שברנו את הצום עם ארוחה קלה שכללה אוזני המן נפלאים שאשת הרב הכינה.

בצהריי פורים, רוב יהודי צפון טסמניה (עדיין לא כ"כ הרבה) התאספו והקשבנו לקריאת מגילה (שוב במצב טיסה) ותורה. ואז היה משתה פורים חגיגי שכלל חידון פורים בהנחיית הרב, שכלל הברקות כמו "מה אורך קריאת מגילה ממוצעת" ו"מה גילו של הרב". וליהודים הייתה אורה ושמחה.

בראשון הקרוב אני יוצא לטייל את טרק האוברלנד (65 ק"מ). אני מצפה לזה ויהיה חוויות לשתף כשאסיים!

ושאלה לסיכום: האם אני מתחרט שטסתי לטסמניה מוקדם משהייתי צריך בכדי לצפות בקבוצה שלי משחקת? ממש לא!

23 February 2015

Back Home - חזרה בבית

( עברית בהמשך )

"Home is where the heart is."

I arrived back in Melbourne on Thursday morning and after my uncle picked me up from the city centre we headed out to the airport to surprise my mother who had flown over for her annual visit. She knew I would be back at Melbourne the day of her arrival, but wasn't expecting me at the airport itself. Very soon I was settled back living with my family.

I found myself feeling very much at home, completely different from the feeling of travelling. I didn't feel the urgent need to see as much of the area as possible in my time here, as I have been here in the past and I'm sure I'll be back here in the future.

Despite the feeling of home, it's a different feeling than being back in Israel. I am in a different country and I did take advantage of it, visiting Victoria Market, Melbourne Zoo and taking a tour of Carlton Brewery, learning how the favourite local drink is made. I also had the chance to go with my cousin Jack to watch Collingwood, the family-wide (except for grandpa) supported footy team, train in their annual intra-club match. Also, not being in the town I grew up in, I don't have my circle of friends around, which gives me time to catch up with family, chill and play FIFA with Jack.

Yesterday we had the service in memory of my granny, and mum and Jack spoke a little after the rabbi. It was quite emotional to say goodbye to granny for the last time, knowing that to visit her grave won't be as simple as catching a bus.

Later this week, a day after mum flys back home, I will be flying down to Tasmania (Tassie as it it known here) where I will watch a pre-season match of Collingwood, explore Launceston and Hobart, and hike the Overland Track, which is considered as one of the best hikes in the world. But more on that next time..



"הבית הוא המקום שהלב נמצא בו."

חזרתי למלבורן בחמישי בבוקר ואחרי שדוד שלי אסף אותי ממרכז העיר יצאנו לשדה התעופה להפתיע את אמא שבאה לביקור השנתי שלה. היא ידעה שאני חוזר למלבורן באותו יום שהיא חוזרת, אבל לא ציפתה לי בשדה התעופה. תוך זמן קצר חזרתי לחיים עם המשפחה.

מהר מאוד הרגשתי שוב בבית, הרגשה שונה מאוד מתחושת הטיול. לא היה לי את הדחף לראות את כל האטרקציות באזור בזמן קצר, כפי שהייתי פה בעבר ואני בטוח שאחזור בעתיד.

למרות הרגשת הבית זה עדיין תחושה שונה מלהיות חזרה בארץ. אני במדינה אחרת וניצלתי אץ העניין, עם ביקורים לשוק ויקטוריה, גן החיות של מלבורן וסיור במבשלת קרלטון ולמדתי איך מייצרים את המשקה המקומי האהוב פה. גם הייתה לי את ההזדמנות ללכת עם בן דודי ג'ק לצפות בקולינגווד, קבוצת הפוטבול הנאהדת ע"י כל המשפחה (חוץ מסבא ז"ל), משחקים במשחק התוך קבוצתי השנתי שלהם. גם, כפי שאני לא בעיר מולדתי, אין לי קבוצת חברים גדולה פה, מה שנותן לי זמן להיפגש עם משפחה, לנוח, ולשחק פיפ"א עם ג'ק.

אתמול היה את טקס גילוי המצבה לזכר סבתי, ואמא וג'ק דיברו קצת אחרי הרב. זה היה עצוב להגיד שלום אחרון לסבתא, וגם אני יודע שלבקר את הקבר שלה לא יהיה פשוט.

מאוחר יותר השבוע, יום אחרי שאמא טסה חזרה הביתה, אטוס לטסמניה, שם אראה משחק של קולינגווד, אטייל בלונסטון והובארט, ואלך את שביל האוברלנד, הנחשב לאחד הטיולים הטובים בעולם. אבל עוד על זה בפעם אחרת..

11 February 2015

A City Proud of Itself - עיר שגאה בעצמה

( עברית בהמשך )

"I've got a bike, you can ride it if you like. 
It's got a basket, a bell that rings and things that make it look good. 
I'd give it to you if I could, but I borrowed it."

The first thing which hit me when walking around Adelaide (other than the cooler weather) was that everything is advertised as "Proudly South Australian (SA)". While other places I have travelled in Australia are usually "Proudly Aussie" or support their local area, this is the first place I've been which takes the whole state upon themselves. The police are committed to keeping SA safe while the firemen are celebrating 150 years of fighting fire in SA.

The day I arrived in Adelaide at 7am after another night bus I recorded my earliest check-in to a hostel. After a pancake breakfast provided by the lovely staff, I went to wander around, passing by Town Hall, heaps of churches and finding myself at Central Market. While this was busier than the Townsville market I visited, I still found myself missing the familiar calls by vendors to buy their wares that defines Machane Yehuda market.

Grocery shopping and a nap later I set off on a walk to Himeji Garden on the south side of the city centre. The garden is a lovely and quaint Japanese garden dedicated to Adelaide's sister city Himeji (650 km west of Tokyo). Despite its small size it is filled with interest points ranging from milestones to Buddhist tributes. I also had a bonus with a local walking her adorable 4-year old dog in the garden.

The next day I met up with Jane, with whom I had travelled with down from Alice Springs through Coober Pedy, and we hired a free bike and set out for a ride. Our first stop was at the Botanic Gardens. The plants are very varied from all over the world, even including white wormwood which is used by Bedouins in the Negev as a medicine. We then went northwards and rode along the Torrens River, which reminded me very much of the Yarra, but with less people around and on it. From the river we circled North Adelaide and sat for a Japanese lunch of noodles in miso soup and a desert of fried ice cream. Coming back to the bike centre we had a great advantage getting through the traffic thanks to the slimness of bikes.

Now I am getting on yet another night bus back to Melbourne where my mother arrives tomorrow morning. I'm quite excited for her arrival. I will stay in Melbourne for a couple of weeks until the consecration (stone setting for you pommies; unveiling for the yanks) for my grandmother (in which time the frequency of posts will probably decrease) and then I will head to Tasmania.



"יש לי אופניים, את יכולה לרכב עליהם אם את רוצה. 
יש להם סל, פעמון מצלצל ודברים יפים.
הייתי נותן לך אותם אם הייתי יכול אבל לוויתי אותם."

הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשהסתובבתי באדלייד (חוץ ממזג האוויר הקריר יותר) היה שהכל פורסם כ"דרום אוסטרלי גאה". בזמן שמקומות אחרים באוסטרליה פירסמו דברים בעיקר כ"אוסטרלי גאה" או תמכו בייצור המקומי, זה המקום הראשון שלקח את כל המדינה על עצמו. המשטרה מחויבת לשמור על ביטחונה של דרום אוסטרליה ומכבי האש חוגגים 150 שנה של לחימה באש בדרום אוסטרליה.

ביום שהגעתי לאדלייד ב-7 בבוקר אחרי עןד אוטובוס לילה ביצעתי את הצ'ק-אין הכי מוקדם שלי לאכסניה עד היום. אחרי ארוחת פנקייקים באדיבות הצוות הנפלא, הלכתי להסתובב ועברתי את בניין העירייה, הרבה כנסיות ומצאתי את עצמי בשוק המרכזי. בזמן שהשוק הזה היה יותר הומה מהשוק בטאוונסביל, עדיין מצאתי את עצמי מתגעגע לקריאות הרמות של המוכרים שכל כך מייצג את שוק מחנה יהודה.

אחרי קניות ותנומה הלכתי אל גן הימג'י בצד הדרומי של מרכז העיר. זהו גן מקסים ויפה בסגנון יפני המוקדש לעיר האחות של אדלייד, הימג'י (650 ק"מ מערבית לטוקיו). למרות גודלו הקטן, הגן מלא בנקודות עניין מנקודות מרחק עד מחוות לבודהיזם. גם היה לי בונוס לפגוש כלבה מתוקה בת 4 שהלכה לטיול עם בעליה המקומיים.

למחרת נפגשתי עם ג'יין, שנסעתי איתה מאליס ספרינגס דרך קובר פידי, ולווינו אופניים בחינם ויצאנו לסיבוב. העצירה הראשונה שלנו הייתה בגנים הבוטאניים. הם היו מאוד מגוונים עפ צמחים מכל העולם, כולל את לענת המדבר שהבדואים בנגב משתמשים בה כתרופה. אחרי זה התקדמנו צפונה ורכבנו לאורך נהר הטורנס, שהזכיר לי את היארה, אבל עם פחות אנשים עליה ובסביבתה. מהנהר סובבנו את צפון אדלייד וישבנו לארוחת צהריים יפנית של אטריות במרק מיסו וקינחנו בגלידה מטוגנת. בדרך חזרה אל מרכז האופניים היה לנו יתרון בפקקים כשהאופניים הדקים עזרו לנו לעבור.

עכשיו אני עולה על עוד אוטובוס לילה אל מלבורן איפה שאמא שלי נוחתת מחר בבוקר. אני די מתרגש לקראת בואה. אני אשאר במלבורן כשבועיים עד גילוי המצבה של סבתי (ובזמן זה תדירות הפוסטים כנראה יפחת) ואז אסע אל טסמניה.

09 February 2015

Underground - מתחת לאדמה

( עברית בהמשך )

"For in them you shall see the living fire of the ruby, the glorious purple of the amethyst, the sea green of the emerald, all glittering together in an incredible mixture of light."

Coober Pedy - underground opal capital of the world. The first thing that hits you here is the heat. High 30's after the sun has already set is right up there.

After checking in to the Radeka hostel, I descended to my underground room where the temperature was a much more manageable mid 20's. The dorm didn't have a door which was a bit surprising at first, but as there were around 10 people staying at the hostel it was alright.

The next day I left my luggage in storage with reception and went searching for opals. I opted to go to a place called Tom's Working Opal Mine, which seemed to offer the most out of the mines in the area in its guided tour. Unfortunately I was the only one brave (or stupid) enough to have made the 2km walk from the town centre and therefore there was no guided tour. As I was already at that mine I went for the self-guided tour, wandering around the mine, slightly aided by the few signs and trying my hand at noodling a while. I feel the guided tour would of given me a much better and worthwhile experience in the mine and it's quite a shame there wasn't one. Considering the heat, it's probably the wrong time of year to visit this place.

Returning to the town centre, I went to visit a real place of chesed (charity/goodwill) named Josaphine's Art Gallery and Kangaroo Orphanage. Arriving before the kangaroo's feeding time, I ventured around the gallery, taking in the beautiful Aboriginal works of art, and chatting with Terry, Josaphine's husband. At the feeding time we took over some banana chips and wasabi pea nibbles. At the beginning the kangaroos were a bit apprehensive, preferring to stay in the cool mist of water, but with some coaxing from Terry they came over. The kangaroo I was feeding had an affinity for the wasabi peas but didn't care much for the banana chips. After the big kangaroos had enough, Terry brought out the little joey, Marcus, currently residing at the orphanage and we gave him his 4-hourly milk bottle. As Terry put a clean towel in his bed, we watched Marcus try to walk, but he's not quite there yet. Back in his bed Marcus wasn't sure if he wants to sleep or keep his head out and watch these funny strangers, so he ended up doing a bit of both. This kangaroo orphanage is a wonderful place which touched my heart and is well worth a visit. Entrance is free but a donation is asked for so give as much as you want.

Owing to the heat, I spent the rest of the day in the cool reception, working my way through the backlog of photos I have to upload. Now, in the evening, I am once again on the Greyhound bus, Adelaide bound.



"כי בהם תראה את האש החיה של האודם, את הסגול המפואר של האמטיסט, את ירוק הים של הברקת, כולם נוצצים יחדיו בתערובת מדהימה של אור."

קובר פידי - בירת הלשם התת-קרקעית. הדבר הראשון ששמים לב הוא החום. טמפרטורה של 37 מעלות אחרי שהשמש כבר שקעה בהחלט מוגדר כחם.

אחרי שהגעתי לאכסניחת "ראדקה", ירדתי לחדר התת-קרקעי שלי שם הטמפרטורה הייתה הרבה יותר סבירה באזור ה-24 מעלות. לחדר לא היה דלת שקצת הפתיע אותי בהתחלה, אבל כשרק 10 אנשים שהו באכסניה זה לא היה נורא.

ביום למחרת השארתי את התיק הגדול במחסן בקבלב והלכתי לחפש לשם. בחרתי ללכת למקום בשם "מכרה הלשם העובד של טום," שנדמה שהוט מציע הכי הרבה מהמכרות באיזור בסיור המודרך שלו. לרוע מזלי הייתי היחיד שהיה אמיץ (או טיפש) מספיק ללכת את 2 הקילומטר ממרכז העיירה ולכן לא היה סיור מודרך. כפי שכבר הייתי במכרה הלכתי לסיור בהדרכה עצמית, כשהסתובבתי במכרה, עם קצת עזרה משלטים בודדים וניסיתי את ידי בלחפש אבנים שהכורים פיספסו בין ערמות החול. אני חושב שהסיור המודרך היה נותן לי חוויה הרבה יותר טובה במכרה וחבל לי שלא יצא לפועל. בגלל החום הגבוה, זה כנראה לא התקופה הנכונה בשנה לבקר פה.

כשחזרתי למרכז העיירה, הלכתי למקום חסד אמיתי בשם "הגלריה לאמנות ובית היתומים לקנגרו של ג'וספין." הגעתי לפני זמן האכלת הקנגרו, והסתובבתי בגלריה של אמנות אבוריג'נית ושוחחתח עם טרי, בעלה של ג'וספין. בזמן ההאכלה לקחנו בננות מיובשות וגרעיני ווסאבי. בהתחלה הקנגרו היו קצת הססנים והעדיפו להישאר באדי המים הקרירים, אבל עם שידול של טרי הם באו. הקנגרו שאני האכלתי העדיפה את הווסאבי ולא אכלה כמעט בכלל מהבננה המיובשת. אחרי שהקנגרו הגדולים אכלו מספיק, טרי הביא את מרקוס, קנגורו תינוק קטן ששוהה כרגע אצלם, והביא לו את בקבוק החלב שלו. בזמן שטרי שם מגבת נקייה במיטה שלו, צפינו במרקוס מנסה ללכת, אבל הוא עוד לא מספיק חזק בשביל זה. חזרה במיטתו, מרקוס לא היה בטוח אם הוא רוצה לישון או להשאיר את הראש בחוץ ולצפות בזאים המצחיקים האלו, אז הוא עשה גם וגם. בית היתומים לקנגרו הזה הוא מקום נפלא שנגע לליבי ובהחלט שווה ביקור. הכניסה חופשית כשמבקשים תרומה, אז ניתן לתרום כראות עיניכם.

בגלל החום, את שאר היום ביליתי בקבלה הקרירה, ועבדתי על לשתף תמונות מהשבוע שעבר. עכשיו, בערב, אני שוב על אוטובוס גרייהאונד, בדרך לאדלייד.

05 February 2015

Rock On - סלע יסוד

(עברית בהמשך)
"I like that boulder. That's a nice boulder!"

Hi guys. I just returned from an amazing 3-day tour of the Red Centre.

After arriving at my hostel in Alice Springs at 21:00 after a 14-hour bus trip, Tuesday morning I was outside the hostel at 6 in the morning to get picked up for the tour by Nick, our Melbourne-born guide, driver and cook. Only two of us on the tour were picked up in Alice with the other 22 waiting at Ayers Rock airport. On the way there, we stopped at a camel farm and got a short, free camel ride and also saw kangaroos and an emu.

After picking up the whole of the group and having lunch, we went off to see the big rock, Uluru (Ayers Rock). First we stopped at a lookout, and we all took the classic postcard photos of it. Then we got up close to Uluru and walked around the base. Only when you're actually that close do you realise the sheer size of it, and the whole way we saw rivets, caves and also a waterhole along the base.

When we arrived at the campsite we jumped into the pool to cooldown. It was absolutely freezing and just dipping your feet in would be instantly refreshing. Following that we walked up to the lookout to see the sun set behind Kata Tjuta, noticing Uluru changing colour shades. Afterwards we sat down for dinner, most of the group having burritos, while Suzy (the other vegetarian) and I had falafel. As we also had hummus and crackers as a snack earlier on, I was reminded of home. Following the meal, Sam pulled out a pack of cards and after a few rounds we spread out our swags and sleeping bags and watched the Southern sky stars until we fell asleep.

The next morning we awoke early and returned to the lookout to watch the sun rise over Uluru as the moon set over Kata Tjuta. After some breakfast we set off to hike around Kata Tjuta (The Olgas) making the obligatory lookout stop first. The hike in Kata Tjuta was even more interesting than Uluru, as it wasn't just straight, flat terrain. After the hike we lunched on camel burgers (veggie burgers for us) and then went to visit the Cultural Centre at Uluru. There actually wasn't much at the Centre and the things which were there were told from the white man's point-of-view. I thought Nick's explanations of the black fellas (they prefer to be called this than Aboriginals or Indigenous people) and their culture were much better informed. We then headed to our second campsite at Kings Creek, there we dined on kangaroo steak and beef sausages (veggie schnitzel and soy sausages), finishing up with a dessert of marshmallows melted on the campfire and Tim Tams. Wonderfully fed we settled down in the swags and sleeping bags for another night sleeping under the Southern Cross.

On the third morning we had another early start, waking before the sun and after brekkie set off to Kings Canyon. There we did the rim walk, getting beautiful views of the gorge, before going down to the waterhole, where I had fun taking water pictures with reflections of the trees and red walls. After the hike we had a meal of leftovers from the previous days with extra bacon and eggs (we vegetarians also got fresh not burgers). After the meal the two of us who started at Alice said our goodbyes and were taken by Nick to an AAT coach for transfer back to Alice, the rest of the group staying another night in the bush before catching their flight the next day. After around 5 hours we arrived back in Alice and now I have the weekend to enjoy here before I head southwards.



"אני אוהב את הסלע הזה. יש בו המון עומק!"

אהלן חבר'ה. בדיוק חזרתי מסיור מדהים של 3 ימים במרכז האדום.

אחרי שהגעתי לאכסניה שלי באליס ספרינגס ב-21:00 אחרי 14 שעות באוטובוס, בשלישי בבוקר חיכיתי מחוץ לאכסניה ב-6 בבוקר ונאספתי ע"י ניק המדריך, נהג וטבח שלנו. רק שניים מאיתנו בסיור התחלנו באליס, כאשר 22 האחרים חיכו בנמל תעופה איירס רוק. בדרך לשם עצרנו בחוות גמלים וקיבלנו רכיבה קצרה על גמל וגם ראינו קנגרו ואמו.

אחרי שאספנו את כל הקבוצה ואכלנו צהריים, הלכנו לראות את הסלע הגדול, אולורו (איירס רוק). קודם עצרנו בתצפית, וכולנו צילמנו את התמונות הקלאסיות מהגלויות. אחרי זה התקרבנו אל אולורו והלכנו סביב לבסיס. רק כשאשכרה הייתי קרוב הבנתי את הגודל העצום של הסלע הזה, ולאורך הדרך סביב הבסיס ראינו הרבה סדקים, מערות וגם בור מים.

כשהגענו למחנה נכנסו לבריכה קפואה כדי להתקרר. אחרי זה עלינו לתצפית לראות את השמש שוקעת מאחורי קאטה ג'וטה, ואת אולורו מחליף גוונים. אז התיישבנו לארוחת ערב כשרוב הקבוצה אכלה בוריטוס, כשסוזי (הצמחונית השנייה) ואני אכלנו פלאפל. כפי שגם אכלנו חומוס וקרקרים לפני, נזכרתי הרבה בבית. אחרי הארוחה סם הוציאה חפיסת קלפים ואחרי כמה סיבובים פרסנו את המזרנים ושקי שחנה וצפינו בכוכבי השמיים הדרומיים עד שנרדמנו.

בבוקר למחרת התעוררנו מוקדם וחזרנו לתצפית לראות את השמש זורחת מעל אולורו בזמן שהירח שקע מעל קאטה ג'וטה. אחרי ארוחת בוקר הלכנו לטיול סביב לקאטה ג'וטה (אולגה) עם העצירה המחייבת בנקודת התצפית קודם. הטיול בקאטה ג'וטה היה יותר מעניין מאולורו, כפי שזה לא היה סתפ הליכה מישורית. אחרי הטיול אכלנו ארוחת צהריים של המבורגר גמלים (המבורגר צמחוני לנו) ואז ביקרנו במרכז התרבות באולורו. במרכז לא היו יותר מדי דברים ומה שהיה סופר מנקודת המבט של האדם הלבן. חשבתי שההסברים של ניק על האנשים השחורים (הם מעדיפים להיקרא כך מאשר אבוריג'נים או ילידים) ותרבותם היה הרבה יותר נכון. אז הלכנו למחנה השני שלנו בקינגס קריק (נקיק מלכים), שם אכלנו סטייק קנגרו ונקניקיות בקר (שניצל צמחוני ונקניקיות סויה), וסיימנו עם קינוח של מרשמלו מומס על האש וטים טם. שבעים ומאושרים הסתדרנו על המזרנים בשקי שינה לעוד לילה מתחת לצלב הדרומי.

בבוק השלישי התחלנו שוב מוקדם, כשהתעוררנו לפני השמש ואחרי ארוחת בוקר יצאנו אל קינגס קניון (קניון מלכים). שם עשינו את המסלול סביב לקצה, וראינו נופים מרהיבים, לפני שירדנו לבור המים, שם נהניתי לקחת תמונות עם השתקפויות של העצים והקירות האדומים. אחרי הטיול אכלנו שאריות מהימים הקודמים בתוספת בייקון וביצים (אנחנו הצמחונים קיבלנו גם לא-המבורגרים טריים). אחרי הארוחה שנינו שהתחלנן באליס נםרגנו משאר הקבוצה וניק הקפיץ אותנו אל אוטובוס אא"ט לנסיעה חזרה לאליס, כאשר הקבוצה נשארה עוד לילה בשטח לפני הטיסה שלהם ביום שאחרי. אחרי בערך 5 שעות חזרנו אל אליס ועכשיו יש לי את הסופ"ש להנות בו פה לפני שאני מתקדם דרומה.